גבעת הלבונה קטו

שפיר מותר לבערו ביו"ט דלא העמידו דבריהם במקום איסור תורה וא"כ אף בביטלו מה הועיל הרי אין ביטול מועיל לחמץ ידוע ונהי דאינו עובר בב"י אבל הרי עכ"פ בעשה דתשביתו עובר וגם זה מה"ת והאיך העמידו דבריהם במקום תורה יעו"ש בפ"י והקושי' עצומה. אכן עפ"י רוח הקדום מיושב הקושי' כיון דבכאן מבואר המוציא חמץ בביתו ביו"ט וא"כ כיון דמיירי ביו"ט א"כ שפיר ליכא העשה רק איסורי לאווי דב"י ולזה שפיר מהני הביטול ושפיר לא העמידו דבריהם במקום תורה ומיושב הקושי' הנ"ל

ט"ו) והנה כ"ז כתבתי לחיבת הקודש פה קדוש הגאון מוהרז"ו באסקאוויטץ הנ"ל שהי' לבו כלב הארי. אמנם לקושטא דמילתא הצדק עם הגאון נוב"י שם בתשובה דגם בפסח גופי' שייך העשה דתשביתו וכאשר הוכיח שם בראיות ברורות וא"כ נסתרה דרכי בישוב קושית המהרש"א והצל"ח על התוס' הנ"ל וגם בישוב קושית האמרי צרופה הנ"ל וכמובן. וצריכים אנו לחתור חתירה ליישב הקושיות באופן אחר ומקודם נתרץ דברי התוס' הנ"ל מקושית מהרש"א וצל"ח דהרי יש לומר לשורפו חס ולא לבטלו. ואשר אחזה בזה בעזהי"ת. הנה כבר הבאתי הקושי' העצומה לשיטת הכלבו דלחמץ ידוע ל"מ ביטול מהא דפריך הש"ס וכי משכח"ל לבטלי' והרי אז יהי' ידוע וכנ"ל. ונראה בישוב הדבר עפ"י דרכנו הנ"ל באות י' דהנה כבר נחלקו בזה הפוסקים אם לא ביטל חמצו אי מותר לבערו בפסח דדעת התוס' בפ"ק דכתובות דאסור לשורפו משום איסור טלטול מוקצה. אכן משיטת רש"י הוציאו הפוסקים דבלא ביטל מותר לבערו ביו"ט דפירש בהך דכופה עליו כלי דמיירי בביטלו ומוכח דבלא ביטלו מותר ביו"ט לבערו וכנ"ל אכן כבר הבאתי בשם הצל"ח דמוכח מסוגיין כדעת התוס' דאסור לשורפו ביו"ט מדלא הקשה וכי משכח"ל ישרפנו ובזה ל"ש תירוץ הש"ס ובע"כ דביו"ט אסור לשורפו ולזה קאמר רק הרי יוכל לבטלו. והנה לפ"ז עיקר תקנת רב היתה מחששא דשמא ימצאנו ביו"ט. אמנם לפ"ז קשה לכאורה כיון שכן מה הוצרכו כלל לבטל בעת הבדיקה מחשש גלוסקא יפה כיון דעיקר החשש שמא ימצאנו ביו"ט וא"כ לפמ"ש התוס' בשבת דף ד' בשם הריב"א גבי רודה את הפת דכיון שאינו מניח מלרדות משום שאנו אוסרים לו אינו חייב כרת ע"ז דאנוס הוא בתקנת חכמים יעו"ש. וא"כ כיון שע"כ ס"ל להסוגי' דאסור לבערו ביו"ט וא"כ לא יעבור כלל אף שרק מדרבנן אסור לבערו מ"מ הרי הוא אנוס בתקנת חכמים ואינו עובר כלל בשהיית חמץ ביו"ט ובמוצאי יו"ט יכול לבערו וביו"ט אינו עובר כיון שהוא אנוס בתקנת חז"ל ואין לומר כיון שהי' יכול לבערו קודם יו"ט או עכ"פ לבטלו שוב ל"ה אנוס ועובר ביו"ט דז"א דהרי גם שם ברודה את הפת הי' לו עצה קודם שלא לבא כלל לידי אונס ועכ"ז אמרינן כיון שכעת אנוס הוא אינו עובר וה"ה בנ"ד כן הוא, והנה זה אין להקשות אהא דפריך הש"ס וכי משכח"ל לבטלי' דבע"כ הקושי' שמא ימצאנו ביו"ט ויוקשה למ"ל הביטול כלל הרי אנוס הוא וכנ"ל. דז"א דלהס"ד דהש"ס דמועיל ביטול א"כ יש לו עצה לבטל ואינו אנוס כלל. ובזה הי' מיושב שיטת הכלבו הנ"ל דשפיר הקשה הש"ס וכי משכח"ל לבטלי' ואף דלחמץ ידוע ל"מ ביטול, מ"מ זה רק בעבור העשה דתשביתו וכנ"ל בשם הפ"י. וא"כ ממ"נ לא יעבור על הלאווין דנתקנו ע"י ביטול ויש לו עצה להנצל ע"י ביטול לגבי דידהו שפיר מהני ביטול ורק העשה דלא ניתקן ע"י ביטול א"כ הרי שוב אינו עובר כיון דאין לו עצה דאנוס הוא ומיושב לכאורה קושית הפוסקים הנ"ל על הכלבו. אולם עדיין יוקשה למסקנת הש"ס דלבתר זמן איסורי' לאו ברשותי' לבטל וא"כ אין לו עצה גם לענין הלאווין וא"כ מדוע הצריך רב לבטל מחשש שמא ימצא גלוסקא יפה ביו"ט דאסור לשורפו הרי אז לא יעבור כלל וכנ"ל. וסהדי בשחק שאחר שהעירותי בזה מצאתי בב"ח בסי' תל"א שם כתב בישוב קושיתו לשיטת הכלבו מסוגי' הנ"ל, וז"ל, ונראה לי ליישב הסוגי' לדעת גאון זה דהך דהמוצא חמץ ביו"ט אע"ג דחמץ ידוע הוא מ"מ כיון דביו"ט לא אפשר לי' בשרפה דהוא עיקר מצותו לא קעבר עלי' מידי דהוה אמי שאין לו עצים כו'. ולפ"ז כי פריך וכי משכח"ל ליבטלי' בס"ד דלבתר איסורו נמי מצי מבטל לי' דהשתא ממ"נ אי משכח לי' בע"פ או בחוה"מ יבערנו מיד ואי משכח לי' ביו"ט יבטל לי' כיון דלא יכול לבערו ביו"ט אינו עובר אפי' בחמץ ידוע ויוצא בביטול אפי' ד"ת כי' ואין להקשות דמאי פריך הרי ביו"ט אפי' לא מצי מבטל לי' אינו עובר כיון דאנוס הוא כמ"ש התוס' בפסחים כ"ט. דאיכא למימר דמ"מ ודאי לכתחילה צריך ליזהר שלא יגיע לידי אונס דעובר עליו באיסור לאו עכ"ל. הנה הרואה יראה דהרגיש בזה דביו"ט הוה אונס. אך לקוצר השגתי לא אבין כונתו מ"ש בישוב קושיתו הנ"ל לשיטת הכלבו. דהרי עדיין יוקשה מאי פריך הש"ס וכי משכח"ל ליבטלי' הרי אין הביטול מועיל כלל כיון שהוא חמץ ידוע ומדוע צריך לבטל כלל אם אינו עובר עליו והו"ל להש"ס להקשות הרי אינו עובר ומדוע הקשה הש"ס וכי משכח"ל לבטלי'. גם מ"ש דלכתחילה צריך ליזהר שלא יבא לידי אונס. קשה דמ"מ מה מתקן בהביטול אם ימצאנו דהרי הוא חמץ ידוע. גם מ"ש דהוה אונס וציין לתוס' פסחים כ"ט. אתמהה הרי שם מבואר רק שמשהה ע"מ לבערו אינו עובר עליו. וא"כ זה שייך אפי' בחול ולא רק ביו"ט גם ביו"ט שביעי של פסח דל"ש הך דניתק לעשה כיון שלא יקיים העשה במוצאי יו"ט וא"כ עדיין קשה שמא ימצאנו בז' ש"פ. והרואה יראה שאין הדברים מובנים. ומהפלא שלא ציין לתוס' שבת הנ"ל דבה"ג הוה אונס. שוב מצאתי במג"א בסי' תמ"ו כתב דמשו"ה אסור לשרוף ביו"ט משום דאינו עובר דאנוס הוא. והמחה"ש שם הביא דברי התוס' בשבת הנ"ל שהבאתי ונהניתי מאוד. ועכ"פ הקושי' הנ"ל שהקשיתי קשה שפיר [והנה מה שהקשיתי דלדברי הב"ח מה צורך בהביטול יש לומר בדעתו ג"כ כדעת הפ"י הנ"ל דעיקר הדבר דל"מ הוא רק מחמת העשה וא"כ שפיר מועיל הביטול לענין הלאו, אולם מדעת הב"ח שם נראה דסובר בדעת הכלבו דגם לענין הלאו ל"מ ביטול בחמץ ידוע כאשר יראה המעיין שם וא"כ דבריו צע"ג] דלמה צריך לבטל כלל בשעת הבדיקה הרי אז יהי' אנוס. ולכאורה רציתי לומר כעין דברי הב"ח הנ"ל דלכתחלה צריך ליזהר שלא יבא לידי אונס כזה שעובר עליו באיסור לאו. אכן חזרתי בי דהיכן מצינו שמחמת חשש רחוק כזה דשמא ימצא גלוסקא יפה דאף אם ימצאנו לא יעבור באיסור דאנוס הוא נצטרך לתקן תקנה שיבטל ודברי הב"ח המה רק בהא דפריך הש"ס וכי משכח"ל לבטלי' בזה שפיר נכונים דבריו כיון שכבר מצא החמץ והדבר ודאי שפיר צריך לעשות כל מה דאפשר שלא יבא לעבור באונס [אמנם דברי הב"ח בל"ז תמוהים דהרי כעת לא יתקן כלום בביטול כיון שהחמץ ידוע בעת הביטול ואין לומר דכונתו דיועיל הביטול לענין הלאווין וכמו שכתבתי לעיל. דא"כ לא הי' צריך לומר דלכתחילה צריך ליזהר שלא יבא לידי אונס כזה הרי אם נאמר דלענין הלאווין מועיל ביטול גם לחמץ ידוע א"כ גם בדיעבד עובר על הלאו כשלא ביטל דעל זה אינו אנוס דהרי יכול לבטל ובע"כ דלא ס"ל כהפ"י ושוב יוקשה מה שהקשיתי עליו]. אבל לתקן תקנה כזו שמא ימצא ואף אם ימצא יהי' אנוס בזה לא מצינו תקנה כזו והקושי' נכונה לכאורה. ולכן נראה לתרץ הדבר עפי"ד הנ"ל באות י' דכתבתי לתרץ קושית השאג"א דיפקיר ביתו משום דשום אדם לא יעשה כזאת לתקן תקנה להפקיר ביתו במקום שאפשר לתקן ע"י ביטול, ומעתה נראה דכ"ז רק לכתחילה לא יכלו חז"ל לתקן שיפקיר ביתו לזה תיקנו שיבטל