גבעת הלבונה קיג

גם ע"י הביטול ינצל רק מאיסור ב"י אבל לא מעשה דתשביתו וכדברי הגאון מקו"ח הנ"ל ועדיין יוקשה קושי' הנ"ל. גם מ"ש עוד שם השאג"א לתרץ דעכ"פ מדרבנן עובר לא אבין דהרי גם בהביטול אינו מועיל רק נגד דאורייתא אבל בדרבנן אינו מועיל רק שרפה וא"כ איסור דרבנן לא ניתקן אף בביטול כמו בהפקיר ביתו ועדיין יוקשה קושית השאג"א הנ"ל ושוב מוכח דאסור להפקיר בשבת

ח') אכן נראה בישוב הקושי' בדרך זה. דהנה כבר הקשה הב"ח באו"ח סי' תל"ד בגוף קושית הש"ס דוכי משכח"ל ליבטלי' והרי לשיטת הפוסקים דמי שלא ביטל חמצו ובתוך הפסח מוצא חמץ בביתו עובר למפרע באיסור ב"י מידי דהוה אוכל חלב בשוגג שעובר וצריך כפרה. וא"כ מה הקשה הש"ס וכי משכח"ל ליבטלי' והרי נהי שיתקן בזה שלא יעבור להבא. אבל הימים הראשונים שכבר עברו והחמץ הי' ברשותו הי' בעבירה והוה מעוות שלא יוכל לתקון. ולזה תיקן רב שיבטל בעת הבדיקה בכדי שלא יעבור על הימים שקודם המציאה ג"כ עכ"ק והקושי' עצומה. אכן היטב אשר דיבר בזה הצל"ח בסוגיין דכ"ז דאמרינן דעובר למפרע הוא רק למסקנת הש"ס דאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו חזינין דלאו בדעתו תליא מילתא שפיר אף אם לא ידע מהחמץ ג"כ עובר. אכן להס"ד דיכול לבטל והיינו משום דס"ד דאף כשהחמץ ברשותו רק כשמחשיבו להחמץ עובר עליו כמשמעות הקרא לא יראה לך חמץ ולך משמע שמחשיבו, אבל באם לא ידע מהחמץ שפיר אינו עובר וא"כ להס"ד שפיר אינו עובר למפרע ושפיר מקשה הש"ס וכי משכח"ל ליבטלי' עכת"ד הנחמדים, וא"כ שפיר משני הש"ס דילמא משכח לי' לבתר איסורי' כדר"א וא"כ כיון שאינו ברשותו ואינו יכול לבטל אז שוב אף אם יפקיר ביתו לא יועיל כלל דשוב יוקשה קושית הב"ח דעכ"פ יעבור עד הזמן ההוא כיון דכבר גילה לנו התרצן שא"י לבטל אז וא"כ ממילא עובר למפרע וזה בודאי דאין להקשות מדוע לא תיקן רב שבעת הבדיקה יפקיר ביתו ומדוע תיקן ביטול דוקא. דז"א דכיון דשניהם מוכרחים להיות בשעת הבדיקה טוב יותר הביטול ועיקר הקושי' רק דזה יוכל לעשות כי משכח"ל וזה כבר נסתר בדברי התרצן ומיושב קושית השאג"א הנ"ל

ט') ואם כנים אנחנו בזה נראה בזה לבאר שיטת הרמב"ם ורש"י ז"ל בהך דמוציא חמץ מרשותו שביאר השאג"א שם דכל הקדמונים ס"ל דאינו עובר בה"ג יעו"ש שבירר כל השיטות לבד מהני תרי צנתרי דדהבא הרמב"ם ורש"י, המה חולקים בדבר וס"ל דאף בה"ג עובר יעו"ש בשאג"א. ובדברנו הנ"ל יש לומר דאזלי לשיטתייהו בזה דהנה תירוצינו הנ"ל יוצדק רק בשיטת הסוברים דעובר למפרע אכן אם נאמר דאין עוברים למפרע ורק מצא חמץ בביתו עובר מכאן ולהבא ולא למפרע עדיין קשה קושי' הנ"ל דהרי יכול להפקיר ביתו ואמאי תיקן רב דהבודק צריך שיבטל וכקושית השאג"א ובע"כ מוכח מזה דבאמת אינו מועיל מה שמוציא החמץ מרשותו וא"כ אין עצה להפקיר ביתו. ומעתה לפ"ז הנה הר"ן ז"ל בריש פסחים הוכיח משיטת רש"י ז"ל דסובר דאחר הבדיקה אף אם יש לו חמץ שלא נודע לו אינו עובר עליו בב"י יעו"ש. והמג"א בסי' תל"ד סק"ג שם דייק ג"כ משיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאם לא נודע לו קודם הביעור מזה החמץ אינו עובר עליו למפרע אף בלא ביטול יעו"ש. וא"כ לשיטתייהו שפיר הי' להם הוכחה גדולה דלא מהני הוצאה מרשותו וכדברנו הנ"ל

י') אכן לקושטא דמילתא נראה לענ"ד בישוב קושית השאג"א בפשוט גדול דלק"מ. דהרי מי יעשה כזאת לתקן תקנה כזו שיפקיר ביתו אשר אם יבאו זרים בגבולו ויזכו בביתו לא יוכל להוציא מידם. והרי טוב יותר לתקן שיבטל בשעת הבדיקה כל החמץ הנמצא ברשותו ומזה לא יגיע לו היזק כלל שבל"ז אסור בהנאה וגם שום אדם לא יוכל לזכות בו לדעת הפוסקים דאין זכי' באיסורי הנאה ועכ"פ לא יהי' לו מזה שום היזק. אבל להפקיר ביתו זה בודאי אין להניח החמץ בלא ביטול באופן שאם ימצא חמץ בפסח יצטרך להפקיר ביתו ובש"ס הקשו רק שיבטל חמצו אז ולזה תירץ דאח"ז א"י לבטל ושוב משו"ה תיקני שיבטל בעת הבדיקה בכדי שלא יצטרך אח"כ להפקיר ביתו ומיושב קושית השאג"א בפשטות גדול. [וכעת בסדרי להדפסה העירני חתני הרב הגדול מו"ה יוסף מרדכי שליט"א האבד"ק גא- לינורא שיש לומר בישוב קושית השאג"א דהרי באמת חשו חז"ל בגלוסקא יפה ודעתי עלי' ולא יבטל בלב שלם וא"כ מכ"ש אם יפקיר ביתו דלא יהי' בלב שלם ורק חמץ דאסור בהנאה מפקיר בלב שלם ולא ביתו ודפח"ח]

י"א) ובדרכנו זה נראה ליישב מה שכתב לי זה כבר אחד מתלמידיי שיחי' קושי' בשם ספר אמרי צרופה ע"ד רש"י בפסחים ד"ו שם בד"ה ודעתו עלי' שכתב וז"ל חשובה היא בעיניו יחס עלי' לשורפה ומשהה אפי' רגע אחד ועובר בב"י וב"י. וע"ז הקשה אמאי נקט רש"י הלאו שאינו עובר עליו בע"פ עד הלילה ולא כתב שיעבור בעשה דתשביתו שבזה עובר תיכף בעיו"ט עכ"ק. והנה לכאורה אין התחלה לקושייתו דהרי לפנינו מפורש יוצא שיטת רש"י ז"ל בפסחים דף ד' ע"א בד"ה בין לר"מ שכתב אינו אסור מה"ת באכילה ובב"י אלא משש שעות יעו"ש. מפורש משיטתו דאף בע"פ עובר בב"י וכן הוכיחו כל המפורשים משיטת רש"י דסובר כן וא"כ אין כאן שו נ"מ כיון דגם בע"פ עובר בב"י וא"כ משו"ה נקט רש"י האיסור היותר חמור דלאו חמור מעשה כמבואר ביבמות דף ז' ואין כאן שום קושי' לכאורה על רש"י ז"ל ואין הספר אמרי צרופה תח"י לעיין בו. ולכאורה רציתי לומר דיפה הקשה דאע"ג דל"ת חמור מעשה היא רק כמ"ש רש"י ז"ל שם משום דלוקין עליו יעו"ש. וא"כ בלאו דב"י דאין לוקין דהוה ניתק לעשה כשיטת הר"י בתוס' פסחים כ"ט ובפר בכאן דהוה לאו שאב"מ דמצא גלוסקא יפה בודאי דאין בזה מלקות ושוב העשה חמירא ושפיר הו"ל לרש"י ז"ל לפרושי שיעבור על העשה כן רציתי לומר. אכן הדרנא בי דבאמת גם לאו הניתק לעשה חמירא מעשה כמו שהאריך הכפ"ת ביומא דפ"ה בביאור דברי התוס' שבועות וחגיגה דל"ת הניתק לעשה חמירא מעשה יעו"ש בדבריו הנחמדים. ובעכצ"ל דכוונות רש"י ביבמות שם משום דחזינן דעל ל"ת יצויר מלקות לפעמים ועל עשה לעולם אין מלקין ובע"כ משום דל"ת חמיר מעשה וא"כ אף ל"ת שאין בה מלקות ג"כ חמיר מעשה כיון דעכ"פ על ל"ת יצויר מלקות ולא על עשה וא"כ אין התחלה לקושי' זו. אכן נראה דקושיתו יש לה מקום דהרי כבר העלה הנוב"י במהדו"ק חאו"ח סי' כ' דאף לשיטת רש"י דס"ל דגם בע"פ עובר על בל יראה הוא רק לשיטת ר"י דחמץ לפנ"ז מה"ת אסור ואיתקש שאור דראי' לשאור דאכילה. אכן לר"ש דלפנ"ז מותר מה"ת וא"כ גם ב"י אינו עובר עד הלילה יעו"ש וכ"כ האו"ח בפסחים ס"ג. וא"כ אף דבפסחים ד"ו שם לרב קאי ורב ס"ל באמת כר"י אבל הרי הך דהבודק צריך שיבטל אמר רב אליבא דכ"ע והך דיעבור בב"י אינו אליבא דכ"ע רק בתוך הפסח ובע"פ ליכא ב"י לר"ש ותשביתו לכ"ע איכא גם בע"פ וא"כ יותר הו"ל לרש"י לפרושי דעובר בעשה דתשביתו דזה הטעם יהי' אליבא דכ"ע ושפיר הקשה הא"צ. והנה לכאורה הי' נראה ליישב הדבר בפשוט לפמ"ש הנוב"י במהדו"ת חאו"ח סי' ס' וס"א בשם הגאון מו"ה וואלף זצ"ל באסקאוויטץ דעשה דתשביתו שייך רק בע"פ אבל בפסח עצמו אינו עובר בעשה רק בלאווין דב"י וב"י יעו"ש. וא"כ משו"ה לא נקט רש"י העשה דתשביתו דטעם זה שייך רק בע"פ ולא בפסח