גבעת הלבונה קיב

והקהלת יעקב בערך הפקר הביא בשם המאירי דמותר להפקיר בשבת ויו"ט יעו"ש. הנה עינינו רואות שהמה מחולקים אי הא דאסרו חז"ל מקח וממכר בשבת הוא רק בהוצאה והכנסה כאחד או גם הוצאה לבד אסור ולהסוברים דמותר להפקיר בשבת סוברים דרק מקח וממכר דהוא הוצאה מרשות זה והכנסה לרשות אחר זה אסור אמנם הפקר דהוא רק הוצאה מרשותו זה אינו אסור. והאוסרים ס"ל דגם בזה בכלל הגזרה דמקח וממכר בשבת. וא"כ גם בהיפוך הזכי' מהפקר דהוא רק הכנסה לרשות ג"כ תלוי בזה דלהסוברים דמותר להפקיר ורק תרוייהו ביחד אסורי מותר גם לזכות מההפקר אכן הסוברים דאסור להפקיר אסור גם לזכות מההפקר וא"כ נפלנו ברבוותא במחלוקת הראשונים הנ"ל

ה') והנה לכאורה הי' נראה להביא ראי' ע"ד הפלפול לשיטת האוסרים בזה. דהנה כבר נחלקו אבות העולם הקדמונים בחמצו של ישראל או של נכרי וקיבל עליו אחריות אם אין החמץ ברשות הישראל אם עוברין עליו בב"י וב"י והשאג"א ז"ל בתשובה מסי' פ"ג עד סי' פ"ו האריך בזה באמרי נועם ומסיק להלכה כהסוברים דאם אין החמץ ברשות ישראל אינו עובר ולאו דוקא ברשות נכרי וקיבל עליו אחריות רק אפי' אם מונח ברשות המופקר ג"כ אין הישראל עובר. אכן הקשה ע"ז בסי' פ"ג מהא דקאמר הש"ס בפסחים דף ו' דילמא משכח לי' לבתר איסורי' ולאו ברשותי' לבטל והרי יכול לעשות עצה כזו שיפקיר ביתו וא"כ יהי' החמץ ברשות המפקיר ושוב אינו, עובר עליו ברשות הפקר יעו"ש מ"ש בזה. ונראה לומר בישוב הקושי' דהנה לכאורה הי' נראה להביא ראי' דמותר להפקיר בשבת ויו"ט מהא דפריך הש"ס בפסחים שם וכי משכח"ל לבטלי' והצל"ח שם העיר מדוע לא קאמר וכי משכח"ל ישרפנו וביותר קשה בהא דקאמר הש"ס דמשכח לי' לבתר זמן איסורי' ולאו ברשותי' קאי דלבטל לי' והרי עכ"פ יכול לשרפו. ולכן העלה עפ"י שיטת הפוסקים דאם מוציא חמץ ביו"ט אף דלא ביטלו ג"כ אסור לשורפו ביו"ט וא"כ משכח"ל דימצאנו ביו"ט ולא יוכל לשורפו ולזה הקשה רק דכי משכח"ל לבטלי', וא"כ כיון דעיקר החשש שמא ימצאנו ביו"ט. וא"כ מה הקשה וכי משכח"ל לבטלו הרי באמת איסור שרפת חמץ ביו"ט הוא רק דרבנן משום איסור טלטול מוקצה כמ"ש התוס' בפ"ק דכתובות וא"כ בע"כ דהך ברייתא סוברת דגם איסור דרבנן אינו נדחה מפני עשה דשרפת קדשים וא"כ הרי שיטת רוב הפוסקים דביטול מהני מתורת הפקר דמפקיר חמצו בזה שמבטלו וא"כ איך קאמר דכי משכח"ל ליבטלי' הרי ביו"ט אסור גם לבטל אם נאמר דהפקר איסור בשויו"ט ואיסור זה הוא כמו איסור דשרפה דתרווייהו דרבנן ובע"כ דמוכח מכאן דמותר להפקיר בשבת ויו"ט ושפיר פריך הש"ס כן הי' נראה לכאורה ועיינתי בפר"ח שהובא בשעה"מ שם באו"ח תל"ד ראיתי שהביא ראי' דאף דביטול מטעם הפקר מ"מ לאו הפקר ממש הוא דא"כ הי' אסור להפקיר בשבת ויו"ט והרי מבואר בש"ס מבטלו בלבו אחד שבת ואחד יו"ט והרי אז אסור להפקיר ובע"כ דלאו הפקר גמור הוא עכ"ד יעו"ש. והנה לכאורה לא הבנתי ראייתו דהרי זה לשון הש"ס בפסחים ד"ז ולאחר זמן איסורו מי לא מצי לבטל והרי תניא הי' כו' ומשני כגון שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו כו' יעו"ש בש"ס. ומעתה נחזה אנן אם ראיית הפר"ח הוא לס"ד דהש"ס דיש לו חמץ גמור א"כ בודאי דאין משם ראי' דהרי מבואר בברייתא הי' יושב בביהמ"ד ומשמע דאם הי' בביתו הי' יכול לבערו ובע"כ דהך ברייתא סוברת דלא העמידו דבריהם במקום תורה וא"כ ממילא מותר לבטל ג"כ אף אם נאמר דאסור להפקיר בשבת ויו"ט. ואם ראייתו ממסקנת הש"ס דיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו וירא שמא תחמיץ ולפ"ז באמת אם אינו בביהמ"ד רק בביתו ביו"ט הי' יכול לאפותו ואין. ראי' דהך ברייתא סוברת דמותר לבער ביו"ט. אך מה נעשה בשבת דא"א לאפותו ובע"כ דישלכנו לים אף דמוקצה היא מחמת חסרון כיס כיון דלא נגמרה מלאכתו וא"ר לשום דבר וא"כ גם להמסקנא מוכח דהך ברייתא סוברת דלא העמידו דבריהם וא"כ שפיר מותר לבטל אולם ראייתו נכונה ופריו מתוקים דהרי מבואר בש"ס שם דייקא נמי הי' יושב בביהמ"ד ויעו"ש ברש"י דהך ברייתא סוברת דאסור לבער ביו"ט ואעפ"כ מותר לבטל ומוכח כדבריו. ואעפ"כ לדברי הפר"ח מיושב קושיתי הנ"ל ג"כ דשפיר מותר לבטל אע"ג דאסור להפקיר ושפיר פריך הש"ס וכי משכח"ל ליבטלי'. ומעתה שפיר משני הש"ס דלבתר זמן איסורי' לאו ברשותו לבטל מאי תאמר דעכ"פ ברשותו להפקיר ביתו וכקושית השאג"א הנ"ל. ז"א דהרי עיקר החשש רק על יו"ט דבחוה"מ או בע"פ בל"ז יכול היא לשורפו ועיקר החשש רק על יו"ט וא"כ הרי ביו"ט אסור להפקיר כיון דבזה שוב צריך להפקיר הפקר גמור ול"מ ביטול רשות רק הפקר וא"כ זה שוב אסור ביו"ט ומיושב קושית השאג"א הנ"ל

ו') ובדרך זה יש לומר ג"כ בישוב קושית השאג"א באופן אחר קצת, דהנה גוף הקושי' שהקשיתי דאיך מצי מבטל לי' ביו"ט הרי הוה הפקר ואסור להפקיר ביו"ט נראה לומר דלק"מ לפמ"ש השעה"מ שם בשם הריטב"א ז"ל בשיטה כת"י שכתב וז"ל ואומר לאחרים בואו והצילו לכם אע"ג דאסור להפקיר בשבת שנראה כמקנה קנין בשבת שאני הכא שהוא כמופקר מאליו והולך לאיבוד ולא מיחזי כקנין עכ"ל ומעתה מכ"ש בחמץ שנאסר בהנאה ע"י שהייתו בפסח ולשרפה קאי ואין הולך לאיבוד גדול מזה מכ"ש דמותר להפקירו ביו"ט ומשו"ה מותר לבטל בשבת ויו"ט ובזה נדחה הוכחת הפר"ח הנ"ל דביטול לאו הפקר גמור הוא דאל"כ הרי אסור להפקיר וכנ"ל. ולהנ"ל אין זה הוכחה כיון דהולך לאיבוד אין זה כמקנה קנין וז"ב ומהפלא בעיני על השעה"מ ז"ל שעיניו ראו דברי הפר"ח ודברי הריטב"א ולא העיר שעפי"ד הריטב"א נסתר הוכחת הרב פר"ח. ומעתה כ"ז רק להפקיר חמצו שאזלא לאיבוד שפיר שרי כנ"ל. אבל להפקיר ביתו שפיר אסור בשבת ויו"ט דזה אינו אזיל לאיבוד וא"כ שפיר משני הש"ס דלאו ברשותו לבטל מאי תאמר דיפקיר ביתו. ז"א כיון דביו"ט מיירי, א"כ אסור להפקיר ביתו ומיושב קושית השאג"א הנ"ל. ומוכח לכאורה מכאן דאין להפקיר בשבת ויו"ט

ז') אמנם כבר כתבו הפוסקים דאין להוכיח דין מתוך קושי' וקושי' יש לה תירוץ וגם קושית השאג"א הנ"ל יש לה תירוץ. ואסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה תירוצו של השאג"א לקושי' זו. ואולם בתירוצו יש לשדות נרגא, הנה כתב שם לתרץ דהך תקנה ל"מ רק כנגד לאווין דב"י אבל עשה דתשביתו אף בהוציאו מרשותו עובר כיון שכבר חל עליו העשה וא"כ אין לו עצה הנ"ל דעכ"פ יעבור בעשה. ולענ"ד עדיין יש להקשות עפמ"ש הגאון מקור חיים ז"ל בפתיחה לסי' תל"א ליישב שיטת הכלבו הנודע דלחמץ ידוע ל"מ ביטול ותמהו עליו מהא דפסחים הנ"ל דפריך הש"ס וכי משכח"ל ליבטלי' והרי יהי' חמץ ידוע וכתב לתרץ עפמ"ש הפ"י דלחמץ ידוע ל"מ ביטול מחמת עשה דתשביתו וא"כ שפיר פריך הש"ס אף דהוה חמץ ידוע מ"מ ממ"נ הלאו יתוקן אף במה שמבטלו כעת והעשה בל"ז אינו מקיים אף אם יבטלו אז בשעה הבדיקה עכ"ד יעו"ש. מבואר דשיטתו דלחמץ ידוע ל"מ ביטול מחמת העשה אף שביטלו קודם שהי' ידוע ורק אח"כ נודע לו מהחמץ ג"כ ל"מ ביטול לשיטת הכלבו. ואעפ"כ תיקן רב שיבטל בשעת הבדיקה בכדי שיהא עכ"פ הצלה פורתא שע"י הביטול ינצל מאיסורי ב"י וב"י. וא"כ עדיין יוקשה קושי' הנ"ל הרי עכ"פ אף בעת שימצאנו יוכל להפקיר ביתו אף דעדיין יעבור בעשה הרי