גבעת הלבונה קיא

בדבריו והנני בזה להשיב על איזה דברים מהקובץ הזה שהוא חוברת ב' מחלק ד' ואתחיל בדבר הלכה בעזה"י

א' בסי' ק"ג שם כתב הרה"ג מו"ה אלימלך הכהן שליט"א האבד"ק ראחוב להסתפק אם ד' אמותיו של אדם קונות לו בשבת משום דיש לומר הואיל ואסור לקנות בשבת א"כ איסורא לא ניחא לי' דליקני כמו דמצינו באו"ח תמ"ח בחמץ בפסח או דילמא דשאני שם דעובר בכל רגע משא"כ בשבת כיון דלא עביד איסור בידים שוב שפיר ניחא לי' דליקני והעלה דהדבר תליא בפלוגתת המ"א והא"ר בסי' רס"ו דהמ"א סובר דאסור לומר לעכו"ם ליטלו והא"ר הובא בבאה"ט שם כתב דמותר לומר לעכו"ם הואיל ועדיין לא זכה בו הישראל מבואר דהמג"א סובר דזכו לו ד' אמותיו והא"ר סובר דלא עכת"ד הרב הנ"ל בקצרה. והנה טרם נבאר דעתנו בעיקר הדין נאמר דאין משם שום ראי' כלל דשם יכול להיות דמיירי שלא הי' בד' אמותיו או שהי' ברה"ר דל"מ ד"א ברה"ר כמבואר בב"מ דף י' ולא מיירי כלל במקום שקונין בד' אמות ואין משם שום ראי' כלל. ומעתה נחזה אנן מה דקמן בזה. הנה בגוף הדבר דפשיטא לי' להרב הנ"ל דאסור לקנות מציאה בשבת ועפ"ז מסתפק לומר דכיון דעובר בשעת הקנין איסורא לא ניחא לי' דליקני. הנה לכאורה אם נאמר דאסור לקנות יש לומר דאף בדיעבד אינו קונה. דכבר העירו הסמ"ע והש"ך בחו"מ סי' ר"ח בהא דמקח הנעשה בשבת מהני והרי מהראוי לומר בזה כ"מ דארל"ת אעל"מ. ונראה לומר בזה עפמ"ש הפנים מאירות בתשובה דהיכא דהדבר נעשה ע"י ב' ועל האיסור עובר רק אחד ל"ש לומר אעל"מ דאין לקנוס את השני בשביל איסור שעובר האחד, ובזה שמעתי מכבוד אאמו"ר הגאון המנוח מו"ה יוסף זצלל"ה לבאר דברי התוס' בקידושין נ"ט ע"א בהא דעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו דנקרא רשע הקשו התוס' מהא דמציאה דהרי הוא שלו ואמאי הרי עני המהפך בחררה היא עכ"ק ודבריהם תמוהים דמה קושי' הרי יכול להיות דאע"פ שנקרא רשע מ"מ בדיעבד קנה ועיין בפ"י שם. ואמר לבאר דבאמת לכאורה בכל עני המהפך בחררה דנקרא רשע מהראוי שלא יהי' שלו משום אעל"מ דשייך אף באיסור דרבנן. ואולם לדברי הפמ"א הנ"ל נכון הדבר דהאיסור עובר רק הקונה ולא המוכר, וא"כ אין לנו לקנוס המוכר בשביל עבירת הקונה. וא"כ כ"ז במקח וממכר. אמנם במציאה דליכא רק א' והוא עובר על האיסור שפיר מהראוי שלא יקנה כל משום דאעל"מ ושפיר הקשו תוס' עכ"ד אאמו"ר זצ"ל ודפח"ח וש"י ומעתה גם בנ"ד עפמ"ש המקנה בקו"א באה"ע סי' מ"ה דעיקר האיסור על הקונה ולא על הנותן דאיסתלוקא רשותא בשבת שפיר דמי כמבואר בעירובין דף ע"א יעו"ש במקנה וא"כ כיון דהאיסור עובר רק אחד והמעשה נעשה בשנים ל"ש לומר אעל"מ וכדברי הפמ"א הנ"ל. וא"כ כ"ז במציאה ליכא למימר דהרי גם בזה העושה רק אחד ושפיר שייך לומר אעל"מ וכדברי התוס' בקידושין הנ"ל. וא"כ אם נאמר דאיכא איסורא בזה שפיר ראוי לומר דאינו קונה

ב') אולם א"א לומר כן דא"כ יוקשה מדוע קנין הנקנה בשבת קנוי דהרי דברי המקנה המה בודאי רק במתנה דאין הנותן עובר רק מסלק רשות. אמנם במכר דהמוכר מקבל המעות לרשותו והוא ג"כ קונה המעות א"כ שניהם עוברים ומדוע גם מכר הנעשה בשבת קנוי. וע"כ כדברי הסמ"ע והש"ך שם בסי' ר"ח דבזה ל"ש לומר אעל"מ כיון דגוף הדבר אפשר לעשות בהיתר ורק יומא דקא גרים בה"ג ל"ש אעל"מ. וא"כ גם במציאה שייך לומר כן, וראי' לזה מש"ס דב"מ דף ט' אלא מעתה הגביה ארנקי בשבת דאין דרך בנ"א להגביה ה"נ דלא קני ומבואר בפירוש דאף במציאה בשבת ל"א אעל"מ והיינו ע"כ כדברי הסמ"ע הנ"ל וא"כ שפיר יש לומר דגם הד"א קונים לו גם בשבת. ואולם נראה דדברנו נכונים עפ"מ שנראה לחדש דאע"ג דבמקח הנעשה בשבת ל"א אעל"מ הואיל והיום גורם והדבר מצד עצמו היתר הוא. זהו רק במקום שסוף סוף הוא עבר על דברי חכמים ורק שלא נתקיימה מחשבתו אם נאמר דל"מ בזה שפיר מהני. אמנם במקום דאם נאמר ל"מ אז אין התחלה כלל להאיסור בה"ג אף בה"ג אעל"מ והסברת הדבר עפמ"ש הטו"א בר"ה כ"ח דאף לאביי דאע"מ זה רק במקום שבין כך ובין כך עבר הוא על מצות ה' בזה שפיר מהני, אמנם במקום דאם נאמר דאעל"מ אין כאן התחלת עברה כלל בה"ג שפיר אמרינן דנ"מ בכדי שלא יעבור יעו"ש בדבריו. ומעתה כמו כן אומר אני בנ"ד אף דבאיסור התלוי בזמן אמרינן אע"מ מ"מ לא גרע מכל איסורים אליבא דאביי דס"ל מהני ואעפ"כ אם עיקר האיסור תלוי בזה אמרינן דל"מ כמו כן לדידן דאעל"מ ורק באיסור התלוי בזמן מהני ג"כ אמרינן כן וז"ב. וא"כ בשלומא במקח הנעשה בשבת דעכ"פ הוא עבר על האיסור וכן בהגביה ארנקי בשבת דעבר עכ"פ שפיר מהני הואיל והאיסור תלוי בזמן. אמנם בקנין ד"א שבזה הוא לא עשה מאומה ורק אם נאמר דד"א קונות לו בזה נעשה האיסור ואם נאמר אעל"מ אין כאן חלות איסור א"כ שפיר בזה כיון שהאיסור עושה רק הוא והוא הקונה וגם אם נאמר דל"מ לא יהי' כאן שום איסור מהראוי לומר דאעל"מ כן נראה לענ"ד לומר בזה. זהו חדא ועוד בה שני' דהרי כבר כתבו התוס' בכתובות ד"ל ובב"מ דף י' דבגנבה לא תקינו לי' רבנן ד"א והשטמ"ק בב"מ שם פירש דבריהם דכיון דאיסורא הוא ולא תקנו רבנן ד"א באיסור יעו"ש. וא"כ גם בכאן אם נאמר דאיסורא הוא לא מהני בזה ד"א כלל וא"כ בהך צד דאסור בודאי לא קנה בזה שהוא בד"א דזה ל"ש באיסורא וכנ"ל

ג') ונראה להסביר הדבר עוד יותר בזה. דהנה כבר הבאתי קושית המפורשים במקח הנעשה באיסור דנימא אעל"מ. אכן לענ"ד נראה בזה עפמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קי"ט בטעמו של הרמב"ם דמוכר לחברו מאכל ונודע שאסור מדרבנן ואכלו א"צ להחזיר הדמים משום דחז"ל לא גזרו איסור להוציא ממון דלענין ממון אוקמוה אדין תורה יעו"ש. ובמק"א בחידושי הבאתי דאזיל הרמב"ם בזה לשיטתו שפוסק בפ"י מגירושין הכ"א בנשתטית דא"י לגרשה מתקנת חז"ל אינו חייב בחיובי הבעל כיון שהוא רוצה לגרשה ורק דחז"ל אסרו עליו אבל בחיוב ממון לא חייבוהו יעו"ש בהה"מ ובטוש"ע אה"ע קי"ט מזה. וא"כ גם בנ"ד נהי דחז"ל אסרו מקח וממכר בשבת מ"מ לא גזרו לענין ממון שיובטל הקנין של תורה עי"ז ורק שם בכתובות פ"א בהא דאמרו רבנן לא ליזבון דעיקר גזירתם הי' בנוגע לממונא שפיר אי זבין לא מהני אמנם באיסור מקח וממכר בשבת דחז"ל גזרו רק איסור ואעפ"כ לענין ביטול המקח שנוגע לממונא בזה לא גזרו ומיושב קושית המפורשים הנ"ל. ומעתה כ"ז במקח וממכר דהקנין הוא דבר תורה שפיר לא הפקיעו חז"ל זכות הלוקח ע"י האיסור. אמנם בקנין ד"א שכל הקנין הוא מדרבנן וא"כ שפיר אם קנה בשבת שחז"ל אסרו בזה הקנין מהראוי לומר אעל"מ דבזה ל"ש לומר דחז"ל לא גזרו לענין ממון. כיון דכל עיקר קנינו בזה הוא רק מדרבנן א"כ הם אמרו והם אמרו וז"ב

ד') והנה כ"ז לפי דעת הרב השואל הנ"ל דמיפשט פשיטא לי' דעכ"פ איסור יש בדבר לקנות בשבת ע"י ד"א דבר המופקר. אכן לענ"ד נראה דאין בזה שום איסור כלל. והנה לכאורה הי' נראה דהדבר תלוי במה שמחולקים הפוסקים אי מותר להפקיר בשבת ויו"ט דדעת הריטב"א הובא בשעה"מ פ"ח מלולב דאסור להפקיר בשבת וכן דעת הפר"ח. והשעה"מ שם כנראה דעתו דאין איסור בדבר