גבעת הלבונה קח

אזלי דר"א דס"ל בשבת צ"ה שם דחייב במגבן משום בונה וא"כ אליבי' אין איסור תורה בטיחת גגו ביו"ט ולק"מ מב"ה דשפיר שם דרק מדרבנן ל"ש איסור מ"ע בחדרי חדרים ומשו"ה סובר דבאיסור תורה שפיר אסור בחדרי חדרים. ורבנן לשיטתייהו דפליגי שם בשבת אר"א וסוברים דאיסור תורה יש בטיחת גגו ביו"ט וא"כ אליבייהו מוכח מב"ה דאף באיסור תורה אין איסור בחדרי חדרים ואזלי לשיטתייהו ר"א ורבנן וא"כ שפיר רב אתי כב"ה ורק מה דמתירים ב"ה משום דאזלי לשיטתייהו ומבואר דברי הש"ס כפירוש הי"מ הנ"ל והבן הדבר כי קצרתי

ד') אכן בגוף ראיות הש"ך והצל"ח דגם באיסור דרבנן שייך מראית העין מהא דולא בזוג אע"פ שהוא פקוק. הנה לענ"ד נראה בדעת הפוסקים הסוברים דבדרבנן ל"ש מ"ע שהביאם הש"ך שם שלא יוקשה עליהם מש"ס מפורש הנ"ל. דהנה לכאורה יש להעיר בהא דשבת דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא לפמ"ש המקנה בקו"א לאה"ע סי' מ"ה דאיסור מתנה בשבת ויו"ט אין איסור מצד הנותן דאסתלוקי רשותא שרי ורק מצד הקונה יעו"ש. ולכאורה נראה דה"ה במקח וממכר ג"כ אין האיסור מצד המוכר וא"כ מהו החשד דאזיל לחינגא למכור הרי אין איסור מצד המוכר. הגם שיש לומר בפשוט דהרי במכירה המוכר זוכה בהמעות הניתן לו בעד דבר הנמכר וא"כ אסור מצד זכיית המעות ודברי המקנה נאמרים רק במתנה שאין הנותן זוכה בשום דבר. אבל היותר נראה עפמ"ש זה כבר בקונטרסי לסוגי' דר"פ האיש מקדש ליישב דברי הה"מ בפ"א מה' אישות שכתב שם דבדרבנן לאו כ"ע זהורי והקשה המגיה שם דדבריו סותרים עצמם למ"ש בעצמו בפ"ד ממלוה ולוה בטעם דאין תולין ברבית מאוחרת משום דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן אף דהוה רק דרבנן. וכתבתי דלא מיבעיא. לדעת הברית אברהם בתשובה דמכשיל את חברו באיסור דרבנן עובר באיסור תורה דלפ"ע דלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת. וא"כ ברבית דיש ג"כ איסור דלפ"ע א"כ גם ברבית דרבנן הוה איסור תורה אמנם בביאת איסור ל"ש איסור דלפ"ע כמ"ש הגאון מוהרצ"ה בתשובות נובי"ק אה"ע סי' פ"א. רק אף אם נאמר דגם איסור דלפ"ע באיסור דרבנן הוא רק מדרבנן ג"כ נכון הדבר לפמ"ש המל"מ בפ"ד ממלוה ולוה דתרי איסורי דרבנן חמורי כאיסור תורה א"כ בזה איכא ב' איסורי דרבנן איסור רבית דרבנן ואיסור לפ"ע דרבנן והוה כאיסור תורה ושייך חזקה וכ"ז ל"ש בביאת פנוי' וכדברי הגאון מוהרצ"ה הנ"ל והארכתי שם בזה. ומעתה כמו כן אני אומר בנ"ד דנהי שהמוכר אינו עובר ט"מ כיון שהלוקח עובר א"כ גם המוכר עובר עכ"פ באיסור לפ"ע והוה איסור תורה, וא"כ שפיר אנו חושדים אותו באיסור תורה. ובאמת לפ"ז גוף דברי המקנה תמוהים דהרי עכ"פ עובר המשלח באיסור דלפ"ע שמכשיל להמקבל. ועכ"פ יצא לנו דבמכר יש איסור תורה להמוכר מכח לפ"ע. ואולם עדיין יש לומר שמא ימכרנו לנכרי שאין הנכרי עובר ג"כ וליכא בזה לפ"ע וא"כ אין בזה חשש מראית עין דאף אם נאמר דאזיל לחיננא מ"מ שמא רוצה למוכרו לנכרי ואין בזה חשד ברור. ואולם הרי שם בש"ס בשבת מבואר ולא בחמור בזוג שלו וא"כ הרי מבואר בע"ז ט"ז דאין מוכרין בהמה גסה לנכרי וממ"נ יש איסורא ושפיר שייך מראית עין. ועוד נראה דבאמת הדבר ברור דהמקנה לא קאמר זה במכר רק במתנה דבמכר יש חשש שמא יכתוב דהרי לכאורה דברי המקנה תמוהים דנה דאיסור הוצאה מרשות לרשות ל"ש במחנה מ"מ הרי הרמב"ם נתן טעם במכר בשבת דאסור משום שמא יכתוב וא"כ זה שייך גם בנותן וא"כ ליתסר מטעם זה ובע"כ דסובר המקנה דטעם זה רק במקח וממכר ולא במתנה וא"כ עכ"ש במקח וממכר בודאי עובר המוכר בא באיסור דשמא יכתוב וא"כ ממ"נ איכא ב' איסורי דרבנן איסור דשמא יכתוב ואיסור דלפ"ע והוה הרי איסורי דרבנן אף אם נאמר דרק מדרבנן עבר באיסור לפני עור באיסור דרבנן מ"מ יש ב' איסורי דרבנן והוה כאיסור תורה ושפיר בה"ג אסור מ"ע מה תאמר שמא ימכרנו לנכרי וליבא רק איסור מכירה ולא איסור דלפ"ע אמנם הרי בזה שוב אסור באיסור דאין מוכרין בהמה גסה לעכו"ם וממ"נ עובר בב' איסורי דרבנן והיה באיסור תורה אמנם באיסור דרבנן שפיר ל"ש מראית עין. ובפרט אם נאמר דלא כהמקנה הנ"ל כמבואר להיפוך ברמב"ם פ"ו מה' מכירה ה"ז כמו שהביאו האחרונים א"כ בל"ז יש במכר ב' איסורי דרבנן איסור הוצאה מרשות לרשות ושבות דשמא יכתוב ושפיר הוה כאיסור תורה ומיושב קושית הש"ך ודוק

ה') ובזה נראה ליישב קושית התוס' ורש"י בביצה ל"ז בהא דקאמר שם הש"ס בטעמא דאין מקדישין ומחרימין גזרה משום מקח וממכר והרי הוה גזלג"ז דאיסור מקח וממכר בשבת הוא רק דרבנן. ולהנ"ל מיושב עפמ"ש אחי הגאון הצדיק מאשפצין זצ"ל בתשובה אחת שהשיב לי לחדש דהא דאין גוזרין גזל"ג היא רק היכא שבגזרה הראשונה יש רק טעם אחד לאיסורא בה"ג הוה רק דרבנן ואין גוזרין גזל"ג. אכן אם בגזרה הראשונה נגזרה מחמת ב' טעמים א"כ בגזרה הראשונה יש ב' איסור דרבנן והוה ד"ת ושפיר גזרינין גזל"ג עכ"ד והאריך בזה. וא"כ בנ"ד במקח וממכר דיש בזה ב' איסורי דרבנן מחמת טעמא דהוצאה מרשות לרשות או מטעמא דשמא יכתוב ובפרט דיש בזה ג"כ איסור דלפ"ע וא"כ בה"ג שפיר גזרינן גזל"ז ומיושב קושית רש"י ותוס' הנ"ל

ו') אולם בגוף הדבר נראה לענ"ד דאיסור דרבנן שיש בו ב' טעמים אינו רק איסור אחד ואינו נקרא איסור תורה רק בהזדמן יחד ב' איסורי דרבנן שונים זמ"ז אבל בכה"ג הוה רק דרבנן. ונראה להביא ראי' לזה דהנה לכאורה מפורש בש"ס דיש לחלק בזה בע"ז כ"א ע"א קאמר הש"ס כמ"פ שדה דאית בהו תרתי גזרו רבנן בתים דלית בהו תרתי לא גזרו רבנן ומבואר החילוק בין אם נגזר מחמת ב' טעמים או רק מטעם אחד. אכן באמת אין משם ראי' דשם מבואר רק דבתחילת הגזירה אם הי' לחז"ל ב' טעמים נראה להם יותר לגזור בדבר ואם להם רק טעם אחר הי' נראה להם בזה להקל ולא לגזור. אבל אחר שכבר גזרו ואסרו הדבר לא מצינו בשם שיש חילוק בין האיסורים בזה אמנם כן נראה דאדרבה משם יש ראי' דאין חילוק דהרי הש"ס הקשה שם מ"ש מכירה דלא משום מכירה דא"י א"ה משכירות נמי נגזור ומשני דהוה גזל"ג ופריך והא שכירות שדה בסוריא דגזל"ג היא וקא גזרינן ומשני התם לאו גזרה הוא קסבר כיבוש יחיד שמי' כיבוש שדה דאית בה תרתי. גזרו בה רבנן בתים דלית בהו תרתי לא גזרו בהו רבנן יעו"ש ומעתה כיון שבע"כ נצרך לחלק בין אית בהו תרתי או לא מה הוצרך לתרץ דהתם לאו גזרה דקסבר שמי' כיבוש הרי אף אם לאו שמי' כיבוש מ"מ כיון דשכרות בתים בארץ ישראל ושדות הוא מחמת גזרה דמכירה א"כ בבתים דרק חדא וא"כ השכירות הוה גזרה ואם נגזור בסוריא משום שכירות דא"י הוה גזל"ג. אמנם בשדה דבארץ ישראל נגזרה השכירות משום ב' גזרות כיון דבמכירה איכא תרתי וא"כ הוה כדאורייתא ושפיר גזרינן בסוריא משום שכירות בארץ ישראל ומדוע הוצרך לתרץ משום דקסבר כבוש יחיד שמי' כיבוש. וע"כ דמוכח מזה כדברינו הנ"ל דבה"ג אין חילוק בין האיסורים ואף בה"ג הוה גזל"ג ומשו"ה הוצרך לתרוצי דשבר שמי' כיבוש וזה ראי' גדולה

ז') ועכ"פ זה מפורש בסוגי' דע"ז הנ"ל דבתחלת הגזרה שפיר חילקו חז"ל בין אם הגזרה מחשש ב' איסורים או איסור א' וכנ"ל. ובזה יתיישב לנו קושי' עצומה