גבעת הלבונה קב

אומרים דנשיכה אינו חיבור בשום מקום שפיר בזה החלה טהורה וחייב עלי'. אבל כיון דבכל הטומאות נשיכה חיבור ורק בטבו"י אינו חיבור. א"כ נהי דאם טמא בשאר הטומאות אוכלה אחרי שנגע בה הטבו"י בנשיכה חייב משום טמא אוכל טהור. אמנם אם הטבו"י בעצמו או טבו"י אחר אוכלה אין חייבין עלי' דבזה אמרינן ממ"נ אם הטבו"י הוא טמא ככל הטמאים דעלמא ולא קלישא טומאתו משאר הטמאים א"כ מהראוי שיטמא גם הוא בנשיכה והתרומה והחלה שנגע בהם טמאים ופטור עליהם אם אוכלם בטומאת הגוף. ורק שתאמר דטבו"י קלישא טומאתו משאר הטמאים ומשו"ה אינו מטמא בנשיכה וא"כ כיון שבע"כ אי אתה חושבו לטמא גמור א"כ מדוע יהי' חייב על אכילת תרומה בטומאת הגוף דא"א לאחוז אצלו החבל בתרי ראשין דאם אתה מחזיקו לטמא גמור לחייבו על אכילת תרומה בטומאת הגוף א"כ אתה מוכרח לומר דמטמא בנשיכה וא"כ שוב אוכל הוא תרומה טמאה ופטור עלי' אף בטומאת הגוף וממ"נ א"א לחייבו על אכילת תרומה זו בעוד שלא העריב שמשו וזהו הכונה בדברי ר"ל מדסברי ב"ה דרק בטבו"י אינו חיבור ולא בשאר הטומאות בע"כ מוכרחין לומר דעכ"פ אם אכלה אח"כ מודים ב"ה דלענין זה הוה גם נשיכה חיבור דאינו חייב עלי' משום טהורה הנאכלת בטומאת הגוף ומחזיקין אז גם זו התרומה לטמאה ופטור עלי' משום טמא אוכל טהור ומבוארים לנכון דברי ר"ל בזה

ו) ואולם לפ"ז צ"ב מה דהשיב ר"י שניא הוא בטבו"י דכתיב בי' טהור וטמא. ונראה לפרש דהנה יש להעיר לכאורה בהא דסברי ב"ש דנשיכה חיבור בטבו"י והרי מפורש בכתובות דף פ"א דסברי ב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי. מבואר דשיטתם דכל דבר העומד לכך נחשב כמו שכבר נעשה. ובחולין פ"ג מבואר דסבר ר"מ כל העומד לחתוך כחתוך דמי. מבואר מזה דדבר העומד לחתוך אף בשעה שעודנו מחובר נחשב כחתוך ואין עליו תורת חיבור ונהי דרבנן פליגי שם עליו בודאי דהוא משום דלית להו כל העומד. וא"כ ב"ש דס"ל כל העומד בודאי דסברי כר"מ בזה. וא"כ כיון שהכניס החלות ע"ד להפריש ועומד לחתוך א"כ הוא כחתוך כבר ואין עליו תורת חבור מדוע נאמר דטמא ע"י נשיכה דהוה חיבור לב"ש לשיטתם ואמנם נראה להמבואר במנחות ק"א וכריתות כ"ד דאף ר"ש דס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי הוא רק במקום שמצוה לזרוק אז אמרינן דכבר הוא כזרוק וכ"כ התוס' בב"ק ע"ו ע"ב בפירוש דרק במקום מצוה סובר ר"ש כל העומד. וא"כ גם אנו נאמר דנהי דב"ש סברי שטר העומד לגבות כגבוי דמי הוא רק משום דגם בזה יש מצוה וחיוב לגבות השטר ופריעת בע"ח מצוה. אמנם במקום שאין מצוה שפיר ל"א דהוה ככבר נעשה. וא"כ בנ"ד אין בזה מצוה ומשו"ה הוה חיבור ול"א כחתוך דמי. ומעתה נראה בטעמא דר"י דאמר שניא הוא בטבו"י דכתיב בי' טהור וטמא. משום דסובר דבאמת גם ב"ה סברי כל העומד ומשו"ה ל"ה חיבור. ואולם הרי זה רק במקום מצוה וא"כ זהו באמת טעם החילוק בין טבו"י לשאר הטומאות. והוא דהרי קיי"ל אסור לטמאות תרומה וכן לגרום שום טומאה לתרומה טהורה משום משמרת תרומותי וא"כ לכאורה בזה הוה ג"כ מצוה כיון דחלה הראשונה נטמאה בנגיעתו ובשני' שנשכה בראשונה לא נגע ורק אם נאמר דחשיב חיבור נטמאה ואם ל"ה חיבור טהורה וא"כ מן הדין חובה ומצוה להפרישם בכדי שלא יהי' חיבור ותשאר בטהרתה וכיון שחובה עליו להפריש שוב אמרינן בזה כל העומד ול"ה חיבור ומשו"ה סברי ב"ה דאינו חיבור. אכן לכאורה הרי בל"ז אף לא נחשבה חיבור עכ"פ חלה זו נגעה בחלה שנגע בה הטמא ונטמאה בנגיעת החלה הטמאה ואף דאם נחשבת חיבור הוה כאילו נגע בה הטמא בעצמו ואם הוא ראשון נחשבת היא שני' אבל אם ל"ה חיבור ונטמאה רק בנגיעת התרומה שנגע בה הראשון ונעשית שני' הוית היא שלישי וא"כ אם תחשיבה למחוברת הוה מוסיף על טומאתה. אמנם הרי קיי"ל בפסחים י"ד הכא בולד ולד עסקינן ושלישי מותר לעשותה שני יעו"ש וא"כ כיון דב"כ וב"כ עכ"פ הוית שלישי ומותר לעשותה שני ואין שום מצוה להפרישה מהראשונה שוב ל"א בזה כל העומד והוה חיבור ונעשית שני' וממילא גם השלישית שנשכה בזו ג"כ הוית שלישי גם בלא החיבור ושוב גם גבה ליכא מצוה ונעשית ג"כ שני' וכן כל החלות שנשכו זב"ז עד עולם נטמאו עכ"פ בנגיעתן ושוב אין מצוה וכ"א נגעה בחבירתה ושוב הוה חיבור ג"כ וכן לעולם ומדוע ל"ה חיבור לב"ה. ואולם לזה קאמר ר"י שניא הוא בטבו"י דכתיב בי' טהור וטמא טהור לחולין והיינו משום דטבו"י נחשב שני דמהא דטהור לחולין נשמע דהוא רק שני וא"כ אינו מטמא את התרומה רק פוסל וא"כ החלה שנגעה בו אין בכחה לפסול יותר וא"כ החלה השני' שנשכה בראשונה טהורה לגמרי דשלישי אינו פוסל בתרומה וחלה וא"כ בלא החיבור טהורה היא לגמרי ושוב מחויב להפרישה משום משמרת תרומותי שלא יהי' מחוברין וכיון שהיא מצוה שוב אמרינין כל העומד להפריד כפרוד דמי ול"ה חיבור כלל ומשו"ה ל"א בזה נשיכה חיבור דאדרבה המה כמפורדין כבר ורק הראשונה טמאה ולא אחרות שנשכו זב"ז וזהו הטעם דטבו"י משונה משאר הטומאות משום שהוא טהור לחולין והטעם דהוא רק שני ומשו"ה אינו חיבור ולא משום דקילא טומאתו וא"כ שפיר חייב באוכלה בטומאת הגוף דהוא טמא והתרומה טהורה לגמרי כן הי' נראה לפרש דברי רבי יוחנן בירושלמי שם

ז) אכן חזרתי בי דהרי בכתובות דפ"א בש"ס ובתוס' ד"ה והא מבואר דב"ה לית להו שטר העומד לגבות כגבוי דמי אע"פ שיש בזה מצוה וא"כ ר"י דלפרושי דברי ב"ה אתי קשה לפרש מטעם כל העומד. ובפרט דכבר נחלקו הפוסקים באה"ע סי' קכ"ד אי הלכה כר"ש בהך דכל העומד ולהסוברים דאין הלכה כר"ש אף במקום מצוה שוב קשין דברי ר"י בטעמא דב"ה. ולכן נראה בד"ז באופן אחר קצת עפ"מ דמבואר בחולין ע"ג שם דאפי' לרבנן דפליגי על ר"מ וס"ל דל"א עומד לחתוך כחתוך דמו מודים המה באוכלין דחיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי וא"כ זה הוא לכ"ע וא"כ קשה האיך סברי ב"ש דהוה חיבור הרי כמאן דמפרתי דמי וכאן הרי בדעתו להפריש. ונהי דעל ב"ש לא קשה דאולי אינם סוברים דכמאן דמפרתי דמי. אבל קשה הסוברים דב"ה סברי רק בטבו"י דאין נשוך חיבור ובשאר הטומאות חיבור הרי קיי"ל חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי. אמנם נראה דהרי כבר הקשו תוס' שם מפרק העור והרוטב דלא משני הכי. ותירצו דל"א כמאן דמפרתי דמי אלא היכא דעומד לקציצה דהאבר אסור והשאר מותר אבל במקום דהכל אסור ואין עומד ליחתך ל"א דמפרתי דמי ומעתה בנ"ד כיון דאף בלא החיבור עכ"פ נגעה תרומה שני' בראשונה ונטמאה בנגיעה והכל טמא ל"א כמאן דמפרתי דמי ושוב נשיכה חיבור וטמאה כמו הראשונה ממש וכיון שהוא טמאה כמו הראשונה שוב השני' שנגעה בשלישית ג"כ מטמא בנגיעה עכ"פ והכל טמא ואינו עומד לחתוך והוה חיבור וכן לעולם ומעתה כ"ז אם הנוגע הוא ראשון עכ"פ והתרומה שנגעה בה שני' והתרומה שנשכה בזו הוית שלישי עכ"פ ול"ש כמאן דמפרתי דמי ושוב הוה חיבור וכן לעולם. אכן אם הנוגע טבו"י דהוא טהור לחולין משום דהוא שני א"כ התרומה הראשונה שנגעה בו שלישי והשני' שנשכה בזו אינה טמאה שוב בנגיעה וא"כ זו טמאה וזו טהורה בלא חיבור וא"כ עומדת ליחתך והוה שפיר כמאן דמפרתי ול"ה חיבור כלל ומעתה זה הכונה בדברי ירושלמי שניא היא בטבו"י דהכתוב קראו טמא וקראו טהור והכונה טהור לחולין וא"כ בע"כ הוא שני וא"כ משו"ה א"א לומר נשיכה חיבור דאדרבה בזה אוכלא כמאן דמפרתי דמי ולא משום דטבו"י קילא רק