גבעת הלבונה קא

דרב סובר דאמרינן הואיל ואשתרי ושמואל חולק ואינו מובן טעם פלוגתתם. ולהנ"ל נראה לבאר דהנה גוף הא דאמר הש"ס ביבמות שם דלכי מגיירא גופא אחרינא היא נראה הכוונה עפ"מ דמבואר בש"ס בכ"מ דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וא"כ משו"ה גופא אחרינא היא כיון שהוא כקטן שנולד מחדש וז"ב. ואולם גוף הדבר אי כקטן שנולד דמי פליגי בזה רחב"ג ורבי יוסי ביבמות מ"ח ע"ב כפי שביארו תוס' בסנהדרין ע"א ע"ב ד"ה בן יעו"ש. וכן נראה לכאו' דפליגו בזה ר"י ור"ל ביבמות ס"ב לענין אי קיים פ"ו וסובר ר"י דקיים ור"ל סובר דלא קיים דכקטן שנולד דמי ומוכח לכאורה דר"י אינו סובר דכקטן שנולד דמי. וא"כ כיון דקיי"ל כר"י מוכח לכאורה דלא קיי"ל כהך דקטן שנולד דמי. אמנם התוס' שם בד"ה ר"י אמר כתבו דרק בזה סובר כן ובשאר דברים גם הוא מודה דכקטן שנולד דמי יעו"ש. ועכ"פ רחב"ג ור"י פליגי, בזה כמ"ש תוס' הנ"ל. ומעתה נראה דבזה פליגי רב ושמואל דרב סובר דל"א כקטן שנולד דמי בכל דבר ומשו"ה לא הוה כגופא אחרינא ושפיר שייך לומר הואיל ואשתרי אשתרי. ושמואל סובר דכיון דלשאר דברים כקטן שנולד הוא שפיר הוה גופא אחרינא או דסובר כר"ל ביבמות הנ"ל דגם לענין פ"ו כקטן שנולד דמי זהו הטעם דלישנא קמא. ולישנא בתרא דהש"ס סובר באמת כסתמא דש"ס ביבמות כ"ג הנ"ל דגופא אחרינא היא ומשו"ה סובר דבב"ש כ"ע לא פליגי דאסור ומבואר הש"ס הנ"ל. ומעתה מיושב קושית הכ"מ הנ"ל דהרמב"ם הי' לו ראיה מסוגיא דקידושין הנ"ל דבין רב ובין שמואל ס"ל לל"ב דב"ר קודם כל המעשים ומשו"ה ל"ש הואיל ואשתרי וכמו שביארתי הלשון דהו"ל גיורת וא"כ שיטת הרמב"ם כסוגיא דידן. והאמנם ראיתי להמקנה ז"ל בקידושין שם ביאר בשיטתייהו דרב ושמואל דאזלי לשיטתייהו בירושלמי ושמואל סובר דב"ר ג"כ לאחר כל המעשים וכנראה מדבריו דהמה ע"פ דברי תוס' בסנהדרין כ"א דהביאו המחלוקת בירושלמי בין רב ושמואל. ואולם באמת בירושלמי שם מבואר דהוא מחלוקת רב ור"י וכ"כ הרשב"א בקידושין שם וכל הקדמונים. ואם נאמר כתוס' בסנהדרין הנ"ל בודאי דצדקו דברי הרמב"ם דרב ושמואל הלכה כרב באיסורא ובודאי מיושב קושיית הכ"מ הנ"ל ודוק

ד) ובדרך זה נראה לומר עוד יותר בביאור הסוגי' בישוב קושית התוס' בחילוק שבין יפ"ת לשפחה דהנה כבר הבאתי קושית הרשב"א מ"ט דשמואל ולל"ב מ"ט דתרויהו דלית להו הואיל ואשתרי. גם הסברא דפליגי בה רב ושמואל לל"ק, ונראה דהנה כבר דקדקתי מדוע קאמר הש"ס דהו"ל גיורת והרי אף אם נכרית היתה ג"כ אסורה ונראה עפמ"ש לעיל לחדש דהואיל ואשתרי אמרינן רק בזה הגוף וזו החתיכה ולא מגברא לגברא. ומעתה נראה עפ"מ דמבואר ביבמות פ"ד דבפסולי כהונה שניהם עוברים הכהן והאשה. וא"כ לפ"ז אמת הדבר דגבי דידי' שייך לומר הואיל ואשתרי אבל גבי דידה דב"ר היתה בגיותה ואז לא היתה מוזהרת כלל ולא הותר גבה שום איסור בב"ר וכעת בב"ש שהיא כבר גיורת ומוזהרת א"כ אצלה נולד האיסור כעת ולא הותר בשום פעם ול"ש גבה הואיל ואשתרי וא"כ משו"ה ב"ש אסורה משום דהיא עוברת ואצלה ל"ש הואיל ואישתרי ומיושב קושית הרשב"א ז"ל. ומשו"ה דיקדק הש"ס דהו"ל גיורת והכונה כיון שכעת הוא גיורת ומוזהרת רק כעת בב"ש ומשו"ה ל"ש הואיל ואישתרי וכנ"ל וכ"ז ביפ"ת. אמנם בשפחה דלא נשתנית בין ב"ר לב"ש וגם בראשונה היתה מוזהרת והותר אצלה האיסור וב"ש הוה כמו ב"ר שפיר בזה לכ"ע אמרינן הואיל ואישתרי ומיושב קושית התוס' ועכ"פ מכ"ז ראי' לשיטת הרמב"ם הנ"ל דב"ר היא קודם כל המעשים וכנ"ל

אמנם כן צריכים להבין טעמא דרב לל"ק דגם ב"ש מותרת משום הואיל ואשתרי והרי גבי האשה ל"ש זה וכנ"ל. ונראה דהנה כבר כתבו תוס' בנדרים ד"צ בשם הרא"מ דלא מצינו זונה שתהא אסורה לכהן ורק הוא אסור בה ותמהו עליו התוס' מיבמות פ"ד הנ"ל דגם היא מוזהרת וכתב אאמו"ר הגאון מו"ה יוסף זצ"ל בתשובה אחת דדעת הרא"מ כיון דמבואר ביבמות שם כל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת א"כ האשה מוזהרת רק במקום שהוא מוזהר ובמקום שהוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת וא"כ שם בנדרים דהוא אינו מוזהר כיון דאצלו אינה נאמנת א"כ ממילא גם היא אינה מוזהרת וצדקו דברי הרא"מ. והביא שם דברשב"א בנדרים שם מביא דברי הרא"מ בלשון זה דזונה לא מיזהרא מכהן אלא היכא דאיהו מוזהר כדאמרינן ביבמות כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת יעו"ש מבואר דאדרבה מסוגי' דיבמות הנ"ל הוציא הרא"מ שיטתו עכ"ד אאמו"ר הרב ז"ל ודפח"ח וש"י וגוף הדבר כבר קדמוהו הבני אהובה והחת"ס ואולם אאמו"ר הרב ז"ל הוסיף בה נופך ופלפל הרבה בזה אכן בדעת התוס' שהקשו נראה דס"ל כיון דמרבינין מקרא דלא יקחו שגם האשה מוזהרת א"כ איננה תלוי' בו וגם במקום שאין האיש מוזהר היא מוזהרת דהרי בקרא אינו מבואר שהאשה מוזהרת רק במקום שהאיש מוזהר הקרא מרבה אותה בכלל האיסור וז"ב בדעתם. ומעתה נראה דבזה פליגי רב ושמואל לל"ק דרב סובר כסברת הרא"מ הנ"ל וא"כ שפיר שייך בזה הואיל ואשתרי אף דאצלה לא הותר כלל מ"מ כיון שאצלו אמרינן הואיל ואינו עובר וא"כ ממילא גם האשה אינה מוזהרת. ואולם שמואל סובר כסברת התוס' ולזה אמר דהו"ל גיורת ול"ש הואיל גבי דידה. ול"ב סובר דתרוייהו ס"ל כשיטת התוס' ומשו"ה קאמר דבב"ש כ"ע לא פליגי ומבואר הסוגיא הנ"ל. ועכ"פ קושית הכ"מ מיושבת היטב דמסוגיא זו הוציא הרמב"ם שיטתו ודוק

ה) אמור מעתה כיון שאין ראי' מהרמב"ם לספיקו של הנוב"י שוב בודאי אין מניחין ודאי של הרא"ש והכ"מ מחמת ספיקו של הנוב"י שלא ראה אותם ובודאי אי הי' רואה דבריהם לא היה מסתפק בזה כלל וא"כ שוב יוקשה קושית תלמידי הנ"ל באות ב' ותירוצך אינו עולה יפה כמו שהקשית בעצמך. ומה שנראה לענ"ד בישוב קושיתו ואדרבה דברי הר"ש נובעים לדעתי מהירושלמי ובין ר"י ובין ר"ל פירשו כהר"ש ורק דבריו המה כר"י דהלכה כותי' גבי ר"ל ונקדים לפרש גוף דברי הירושלמי דאמר ר"ל ממה דתנינין אינו חיבור הדא אמרת שאין חייבין עליו משום טמא אוכל טהור אמר לי' רבי יוחנן שניא הוא בטבו"י דכתיב בי' טהור וטמא טהור לחולין מבע"י ולתרומה עד משתחשך כו' יעו"ש וכבר כתבתי דאין שום הבנה לדבריו ולענ"ד נראה לבאר דבריו. דר"ל סובר מדקאמר במשנה ב' חלוקות בע"כ דב"ה רק בטבו"י פליגי וסברי דאינו חיבור ובשאר טומאות מודו כשיטת המפרשים שפירשו המשנה כן. והטעם בזה כמ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש דטבו"י קלישא טומאתו מכל הטומאות דכבר טבל ולזה בנשיכה דקילא אינו חיבור. ומזה הוציא ר"ל דינו וסובר דאם טבו"י נגע בתרומה ע"י נשיכה ואח"כ אכל אותה התרומה בטומאתו בעוד שהוא טבו"י קודם שהעריב שמשו אינו חייב עלי' משום טמא אוכל טהור דהיא במיתה באוכל תרומה בטומאת הגוף וזה דוקא אם התרומה טהורה אבל אם התרומה טמאה ג"כ אינו חייב מיתה רק בעשה שכבר היא מחוללת ועומדת כמבואר בחולין קי"ג הנ"ל. וא"כ כאן שהטבו"י נגע בתרומה זו ע"י נשיכה ואכל אותה בטומאתו אינו חייב משום טהורה הנאכלת בטומאת הגוף דאף שאינו חיבור בטבו"י וא"כ לא נטמאה התרומה ואכל תרומה טהורה בטומאת הגוף מ"מ אינו חייב משום טמא אוכל טהור וטעם הדבר דבשלמא אם היינו