גשמי ברכה צט

ספור זה בהפסוק) הוי אומר, זה דורו של אחשורש. ולפי זה, אחרי שבקשו לאחשורש נשים יפות, ובנות איוב היו היותר יפות בכל הארץ, אם כן הלא הי' לו לקחת מבנות איוב, אלא ודאי שלקח את אסתר לא מפני יפותה אלא מפני חוט של חסד שהי' משוך עליה, וכמו שכתוב ותשא חסד לפניו. וכדי להסמיך דרשתו על לשון הדסה אומר ירקרקת כהדס: וגם יש לכוין בטעם הדרשה ירקרקת היתה אלא שחוט של חסד משוך עליה, עפ"י הידוע בטעם לשה"ק דשם "חן" יונח על דבר אשר לפי שויו האמתי איננו ראוי למעלת האהבה והחביבות הנפשית, אך מדת החן תחון אף לשאינו ראוי לכך, כי החן הוא בלא סבה יסודית ולא נודע טעמו, ורק בפועל נראה כי מחונן הוא ומשוך חסד. וזה טעם הדרשה במס' ברכות (ז' א'), על הפסוק בפ' תשא וחנותי את אשר אחון - אעפ"י שאינו הגון, וזה כמש"כ דכך היא מדת החן, וכן בסנהדרין ק"ח א' דרשו הפסוק בפ' בראשית ונח מצא חן, אף על נח נחתם גזר דין (להתאבד במבול) אלא שמצא חן, והיינו אעפ"י שלא הי' ראוי להנצל, אך ממדת החן ניצל. ובנוסח ברכת המזון אומרים בשבחו של הקב"ה הזן את העולם בחן בחסד וברחמים, קבץ כל המדות הבאות אף למי שאינו ראוי לזכות בהן: והנה כאן בענין הפרשה כתיב (בפסוק י"ז) ותשא חן וחסד לפניו, וכן להלן (פרשה ה' פסוק ב') נשאה חן בעיניו, והנה אם היתה באמת יפת תואר לא יונח הלשון "נשיאת חן" הבא רק למי שמצד עצמותו אינו ראוי לכך, וביפת תואר באמת הלא היא שוה לאהבה מצד עצמה, מצד יפיה, אלא ודאי שבאמת לא היתה יפה, אך יפיפותה היתה מצד החוט של חסד שהי' משוך עליה, ושייך בה הלשון ותשא חן וחסד, אעפ"י שמצד עצמותה לא היתה שוה לזה. ועפ"י זה נראה לפרש טעם הדרשה במגילה (י"ג א') על הפסוק (ט"ו) ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה, אמר רבי אלעזר, מלמד שלכל אחד ואחד נדמה לו כאומתו. ולא נתבאר מניין לו לדרוש כן. ולפי מה שכתבנו, הנה גם הדורש הזה מדייק כאן הלשון נושאת חן, והלא לפי המבואר למעלה היתה יפ"ת ולא ס"ל כרבי יהושע בן קרחה להוציא הלשון יפ"ת מפשטה ולומר ירקרקת היתה אלא שבאמת יפ"ת היתה, ואם כן איך שייך בה הלשון "נושאת חן בעיני כל רואיה", אחרי דהלשון חן יונח רק על מי שאינו ראוי לזה מצד עצמותו, וכמו שבארנו למעלה, והיא היתה ראויה להתאהב מחמת יפה, ולכן דריש שלכל אחד היתה נראית כבאה מאומתו, וזה בודאי אי אפשר, שהרי כל איש מוצאו מאומה אחת, אלא מפני שמצאה חן, וזה יונח גם על דבר שאינו בא מצד הזכות המציאת: לקחה מרדכי לו לבת, בתלמוד מס' מגילה (י"ג א',) תני משמי' דרבי מאיר, אל תקרא לבת, אלא לבית. וכנראה, סמיך על הדרשה בגמרא כאן על הפסוק כאשר היתה באמנה אתו, שהיתה טובלת ויושבת בחיקו של מרדכי, והיינו שהיתה לו לאשה. ודריש המלה לקחה מענין כי יקח איש אשה, מהוראת קדושין, וכמ"ש בריש מס' קדושין, דקיחה היא קנין של קדושין, אבל בהוראת קיחת משפחה שאינה מתיחשת לקדושין נאה לשמש בפעל "ספח", כמו ונספחו על בית יעקב (ישעיה, י"ד), או בפעל "לוה",