גשמי ברכה צח

דעותיו, ודרך זו היא דרך החכמים, כל אדם שדעותיו בינוניות, ממוצעות, נקרא חכם עכ"ל, וכלל הדברים באו בחז"ל במס' מו"ק (ה' א'), כל השם ארחותיו בעוה"ז זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה, שנאמר (תהלים, נ') ושם דרך אראנו בישע אלהים, אל חקר ושם (בשי"ן שמאלי) אלא ושם (בשי"ן ימני), ממובן שומא והערכה, וכמו שכתבנו למעלה. ומבואר מכל זה, דממדת חכמים וצדיקים היא ההליכה בדרך בינוני, לא רחוק מן הדבר הרבה ולא קרוב לו ביותר. והנה בגמרא כאן אמרו, בן עזאי אומר, אסתר לא ארוכה ולא קצרה היתה אלא בינונית כהדסה (כטבע ההדס). ולפי זה י"ל, דכשרוצה לתאר מדת אורח צדיקים, יכנה מדתם זאת בשם "הדס", שגידולו במדה בינונית, וזה הוא טעם הדרשה כאן למה נקרא שמה הדסה על שם הצדיקים, שאורח חייהם במדה בינונית כהדסה, וכן בזכריה, והוא עומד בין ההדסים: ובזה יתבאר היטב בסנהדרין (צ"ג א') על הפסוק הנזכר בזכריה והוא עומד בין ההדסים, אין הדסים אלא צדיקים, כמו שנאמר ויהי אומן את הדסה. ולכאורה הוא פלא, דכאן במגילה מביא ראי' דהלשון את הדסה היינו צדיקים מפסוק והוא עומד בין ההדסים, ובפסוק והוא עומד בין ההדסים מביא ראי' דהדסים היינו צדיקים מפסוק ויהי אומן את הדסה. אבל לפי שבארנו ביחש שם הדסה לצדיקים, משום דהצדיקים הולכין בדרך ממוצע וההדס גדל במדה ממוצעת אמנם כן הוא, דבשניהם יתבאר יחש שם זה, ושניהם מורים זה על זה וזה על זה, ועיין עוד השייך לענין זה בהערותינו לס' שיר השירים בפסוק מדלג על ההרים (ב' י"א). וראוים הדברים להצטרף לכאן: את הדסה. בתלמוד מס' מגילה (דף י"ג א'), רבי יהושע בן קרחה אומר, אסתר ירקרקת היתה, אלא שחוט של חסד הי' משוך עליה, ע"כ. ולא נתבאר מה הכריחו להחכם הזה לדרוש כן ולהוציא מפשטה הלשון והנערה היתה יפת תואר וטובת מראה, ולאיזו מטרה דריש כן: ואפשר לומר, דרבי יהושע בן קרחה (הדורש הזה) אזיל לשיטתי' במס' ב"ב, ועל פיה הוא מוכרח להוציא כאן את הכתוב מפשטי', כי שם בב"ב (דף ט"ו ב') באה חקירת החכמים באיזה זמן חי איוב, ובין הדעות השונות חוה רבי יהושע בן קרחה (הוא בעל הדרשה שלפנינו) כי איוב הי' חי בימי אחשורש. וסמך זה על מה שכתוב באיוב (מ"ב) ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ, ודריש, איזהו דור שנתבקשו בו נשים יפות (וסבירא לי' דזה תכלית **(הוא בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים, וכהנה הרבה מאמרים. ואמרתי, דהפירוש זרוק מרה בתלמידים הוא עפ"י הגמרא במס' ברכות, (ס' א'), בענין טבעי אברי האדם, אמרו דמקור הכעס שבטבע האדם נובע מן הכבד, וכנגד זה מטבע המרה שזורקת טפה בהכבד בשעת כעסו וע"י זה ישכך כעסו. וזהו שאמר, שאם יבא לידך מקרה שעל ידו יתעורר בך כעס על התלמידים תשתדל לזרוק בו טיפה מן המרה וע"י זה ישכך כעסך. והביע זה בלשון מליצי.)**