גשמי ברכה צז

וכו' וכו'. וכתב עוד. הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה, וצוו חכמים הראשונים, שיהא אדם שם (בשי"ן ימני, ומלשון שומת ב"ד ומענין הערכה) דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעי, כדי שיהי' שלם בגופו. כיצד, לא יהי' בעל חמה נות לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש כלל, אלא בינוני, לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו, כדי שלא יעשה הדבר כיוצא בו בפעם אחרת. וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להם ואי אפשר לחיות בזולתן, כענין שנאמר (משלי) צדיק אוכל לשובע נפשו, ולא יהא מהולל ושותק ולא עצב ואנן, ולא יקפוץ ידו ביותר ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך, ולא יהי' עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה, כענין שנאמר (משלי) טוב מעט לצדיק **(ויש להעיר שלא פירש הדרך הממוצעת שבמדת הגאוה, שפתח בה, כמו שהעתקנו למעלה, וקרוב לומר, שדעתו בזה, כי במדה זו ראוי שלא לאחוז כלל וכלל, ועל דרך שאמרו בסוטה ה' א' ביחש מדת הגאוה "לא מינה ולא מקצתה". ואמנם אעפ"י כן מהראוי הי' לו לבאר את האופנים שבהם מותר וגם צריך לאחוז במקצת מדת הגאוה, והוא על דרך הכתוב ביהושפט מלך יהודה שעשה הטוב בעיני ה' ויגבה לבו בדרכי ה' (דהי"ב, י"ז), שבאורו, שבעבור דרכי ה' לא נמנע מלהשתמש במדת גובה הלב, וכדמפרש שם, שהסיר את הבמות ואת האשרים, שלתכלית זו מצא לטוב להשתמש במדת הגובה. והבי"ת מן בדרכי הוא בי"ת השמוש, כלומר, בעבור דרכי ה', וכמו ויעבוד יעקב ברחל, שפירושו בעבור או בגלל רחל, וכן בעונותיכם נמכרתם (ישעיה, נ') שפירושו - בעבור עונותיכם, וכהנה הרבה: וכן דעת רש"י בסוטה שם בסמיכות על המאמר "תלמיד חכם צריך שיהיו בו (ממדת הגאוה) שמיני שבשמינית" כתב וזו לשונו: "כלומר, צריך שיהי' בו מעט גאוה, כדי שלא יהיו קלי הראש מסתוללין בו, ויהיו דבריו נשמעים אליהם בעל כרחם", וכן אמרו (כתובות, ק"ג ב') שאחד החכמים צוה לבנו זרוק מרה בתלמידים **(ואמנם במקום אחר בארתי כונת זה המאמר "זרוק מרה בתלמידים", אשר לכאורה הוא סותר למאמר חז"ל, לא הקפדן מלמד, והקב"ה צוה למשה רבינו להסביר פנים לישראל בשעת למדו אותם (ברכות, ס"ג ב'), ואמרו (תענית. ח' א') אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל)** וגם מצינו, שרבוי ענוה מביא לפעמים לידי תוצאות מעציבות, וכמ"ש (בגיטין נ"ו ב'), ענותנותו של רבי זכריה החריבה את בתינו. ובמס' שבת (קי"ט ב') אמרו לא תרבה ירושלם אלא מפני שלא היו החכמים שבתוכה מוכיחים את מי שהי' ראוי להוכיח, מפני שחשבו עצמם לענוים ביותר, עיי"ש ברש"י. וכן אמרו במגילה (כ"ח א') שהחכם המשפיל עצמו לפני עם הארץ עליו הכתוב אומר כל משנאי אהבו מות (משלי''), קרי בי' משניאי, שמשניאים את התורה לפני המון עם: והנה מכל האמור, ברור הדבר שבפרט זה קיצר הרמב"ם יותר מהראוי)** וכן שאר