גשמי ברכה צו

והבאור הוא, משום דבכלל אותיות שהן ממוצא אחד מאברי ההברה נוחות להתחלף לפעמים זו בזו, וזה כלל גדול בלשון הקודש, וחזון נפרץ במקרא, והה"א והחי"ת הם ממוצא אחד (אהח"ע מן הגרון), **(וזהו באור השם "גבח הוא" (פ' תזריע, י"ג מ"א), כי עקרו "גבה", כי יען שאין לו שער הגלגלת נעשה ראשו גבה מצח, וזהו באור הלשון שם: ואם מפאת פניו ימרט ראשו גבח הוא, כלומר, גבה מצח, והלשון מפאת פניו הוא כנגד הלשון קרח (בקרחתו או בגבחתי), שהקרחה הוא מצד העורף. ועיר "חרס" יכנה הנביא עיר הרס (ישעיה, י"ט י"ח) עיי"ש ובתלמוד מנחות ק"י א'. והשם "צחר" (וצמר צחר, יחזקאל כ"ז) בא תחת צהר. וניחא בזה מה שבפרשה ויגש (מ"ו י') ובפרשה וארא (ז' י') נקרא אחד מבני שמעון בשם צחר", ובפרשה פינחס (כ"ו י"ג) ובדהי"א (ד' כ"ד) נקרא, בן זה בשם וזרח", וזה הוא מפני כי צחר הוא כמו צהר, וצהר באורו זרח, כמו בין שורותיו יצהירו (איוב כ"ד) שפירושו יזהירו ויזריחו, ולפי"ז, היינו צחר והיינו צהר והיינו זרח.)** וגם לפעמים ידרש הה"א כמו חי"ת, ובפירוש אמרו חז"ל בירושלמי שבת פ"ז ה"ב לא מתמנעון: רבנן לדרוש בין ה"א לחי"ת", וכן להלן במס' מגילה (בבלית) בשם התי' דרשו, למה נקרא שמו התך, שכל דברי מלכות נחתכין (נחלטים ומתקיימים) על פיו, ודריש התך כמו חתך, וכן דרשו בברכות ל' ב' הפסוק בהדרת קודש כמו בחרדת קודש, ושם (ל"ה א') קודש הלולים כמו קודש חלולים, עיי"ש בבאור, ובעירובין (י"ט א') דרשו השם גיהנם כמו גי חנם, עיי"ש. וכן יתבאר עפ"י זה מה שאמרו בברכות נ"ז א', הרואה (כתוב) מלת הספד בחלום, סימן הוא שמן השמים חסו עליו ופדאוהו (מצרה), ולא נתבאר איך דרשו כן המלה הספד, אך דרשו בחלוף חי"ת בה"א, ויוצא חס - פד (חסו ופדו). ובתנחומא פ' יתרו דרשו הלשון ויחד יתרו כמו ויהד (בה"א) שנתיהד (שנתגייר), והרבה כהנה: וממוצא דבר תראה, כי בגמרא כאן בדרשה שלפנינו חסר סיום הדברים, כמו במ"ר, ובאמרו: "שכל הכופר בעכו"ם נקרא יהודי' צריך לסיים: "שנאמר איש יהודי, אל תקרא יהודי אלא יחידי", ומתבאר היטב: (ז) את הדסה. בתלמוד מס' מגילה י"ג א', תניא, רבי מאיר אומר, אסתר שמה, ולמה נקרא שמה הדסה, על שם הצדיקים שנקראו הדסים, כן הוא אומר (זכריה, א') והוא עומד בין ההדסים, ופירש"י: בין ההדסים, בין הצדיקים שגלו לבבל, ובשכינה משתעי קרא, עכ"ל. וצריך באור ביחש שם הדם לצדיקים, ועיין מהרש"א שחקר בזה ולא העלה דבר מתקבל ברוחה: ונראה עפ"י מה שכתב הרמב"ם בריש הלכות דעות, כי בכלל דעות שונות וטבעים שונים לבני אדם, יש אדם שהוא גבה לב ביותר, ויש אדם שהוא עניו ביותר, יש שהוא נח לכעוס על כל דבר קל שלא לפי רוחו, ויש שגם על כל דבר חמור וקשה לא יכעוס. יש אדם שהוא בעל תאוה ביותר ועינו לא תשבע מלמלא תאות יתירות, ויש שאינו תאב אפילו לדברים שהגוף צריך להם, יש שהוא מסגף עצמו ברעב, מפני שחס על פרוטתו, ויש שהוא מפזר כל ממונו,