גשמי ברכה צג

אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. אמרו לו (החכמים שהלכו עם ר"ט לר"ע) עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו. ע"כ: ולפי זה י"ל, דירמיה חזה בנבואה, שבאמת אין להצטער על מהלך השועלים, וכמו שלא נצטער רבי עקיבא, יען כי ישועה בטוחה לבא, ורק עד אז, עד התגלות התנחומין אומר, שהיה דוה לבנו על שועלים שהלכו בהר ציון: (יט) אתה ה' לעולם תשב וגו'. רוצה לומר בזה, כי אעפ"י שלבנו דוה על כל חורבננו, הנה זה הוא חסרון ומגרעת רק לנו. אבל אתה ה' לעולם תשב וכסאך לדור ודור, ועל הדבר הנצחי לא שייך חסרון ומגרעת, כי כל חסרון לא יגרע דבר ממנו, ואם כן, אין לך סבה לשכחנו לנצח ולעזבנו לאורך ימים, ולכן השיבנו ה' אליך וגו': (כב) כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד. לכאורה אין סגנון פסוק זה מקביל להקודם, השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, כי שם מדבר בלשון נחמה וישועה, ואיך זה ישוב מיד לדבר בלשון סר וזעף, ממיאוס ומקצף. וגם אין מחציתו השניה של הפסוק מקבלת למחציתו הראשונה, כי באמרו אם מאוס מאסתנו, בתמיה, כאומר, האם מאוס מאסתנו, איך זה מסיים קצפת עלינו עד מאוד, כי מצינו לשון "אם" במובן "האם?", שמכריח השלילה שבו, כמו באיוב (ו') אם כח אבנים כחי, אם בשרי נחוש, או (שם ז') הים אני, אם תנין, וכן כאן, האם מאוס מאסתנו, זה לא יתכן: אך צריך באור, איך תתבאר מחציתו השניה של הפסוק, קצפת עלינו עד מאוד, למחציתו הראשונה, כמו שהערנו, שלשון זה סותר להקודם. ונראה, דהלשון "אם" מוסב גם על הלשון קצפת וגו', וכאומר, האם מאוס מאסתנו, האם קצפת עלינו עד מאוד, הן בודאי לא כן הוא, כי לא ישכח לעולם בריתו, ולכן בדין הוא שתרחמנו ותשיבנו אליך ותחדש ימינו כקדם: