גשמי ברכה צב

שבמלוכות, מי שנתחייב תליה נתלה ע"י תלין המופקד על זה, אבל השר והמושל בעצמו גם לא יגע בזה, וגם ישתמט מלראות הדבר, וכאן אלה העבדים המושלים, מרוב רשעתם ואכזריותם תלו הם בידיהם שלהם, והוא על דרך הכתוב (קהלת ד') כי מבית האסורים יצא למלוך, ועל כן גם בממשלתו יתנהג בעריצות כמו סבת היותו בבית האסורים. - ויתפרש, שרים - הם שרי ישראל וגדוליו, נתלו בידיהם של העבדים, גם אחרי, שעלו (העבדים) לגדולה ולממשלה מרוב אכזריותם: (יג) בחורים טחון נשאו. במדרש דריש, טחון לשון נקיה הוא, וכמו שנאמר (שופטים ט"ז) ויהי טוחן בבית האסורים (מוסב על שמשון), ע"כ. וענין הטחינה הוא רמז לזיווג טבעיי, ויחש פעל זה לטבע זה, י"ל עפ"י תרגום יונתן בפ' תצא (כ"ד ו') על הפסוק לא יחבול רחיים ורכב, תרגם: ולא יהוון איסורין כלין וחתנין (כלומר, שהבעל חוב לא ימשכן כלות וחתנין (כמנהג האומות בימים ההם). ופעל "טחן" מקביל לרחיים, ומזה מליצת התלמוד על נשואי אשה "רחיים בצוארו" (קדושין כ"ט ב'). ועיין מש"כ בבאורנו לקהלת (א' ב') בפסוק הכל הבל: ויש להעיר על שלא הביאו במדרש סמך לפעל טחן לענין זה מפסוק באיוב (ל"א) תטחן לאחר אשתי, והוא יותר מכוון למה שרצו לפרש: ובענין הלשון בשמשון, שהבאנו למעלה, ויהי טוחן בבית האסורים, מבארים בגמרא מס' סוטה (י' א'), שהפלשתים הביאו את נשותיהם לשמשון כדי שתתעברנה ממנו ובניהן יהיו גבורים כמהו. ומהרש"א שם תמה, מה הכריח לחז"ל להוציא לשון הפסוק ויהי טוחן בבית האסורים מפשטי', שהעמידוהו להיות טוחן ברחיים: ופרשתי עפ"י המבואר במס' ב"ק (פ"ח ב') דחיגר אינו יכול לטחון ברחיים, מפני שהמלאכה דורשת תנועה תכופית ומהירית ברגלים, ובמס' סנהדרין (ק"ה א') אמרו, חיגר בשתי רגליו הי'. ואם כן בהכרח אי אפשר לפרש טוחן ממש, אחרי שלא הי' מוכשר לזה, ולכן הוציאוהו לדרשה: (יז) על זה היה דוה לבנו וגו' על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. לא נתבאר הלשון "היה" דוה לבנו, בעבר, בעוד שבכל המגילה לא נזכר כלשון זה, וגם לא שייך כמעט לשון זה, אחרי דירמיהו, כותב הקינות האלה, הי' בשעת החורבן, וכל מה שראה וידע, הכל בהוה מדבר. ועוד זאת, כפי המתבאר מגמרא מכות (כ"ד ב') היו רואים שועלים יוצאים ממקום קה"ק גם לאחר החורבן: ואולי יתכן עפ"י המבואר בגמרא מכות שם, בעובדא שהיו כמה חכמים, ורבי עקיבא ביניהם, עולין לירושלם, וכיון שהגיעו להר הבית ראו שועל יוצא מבית קה"ק, התחילו החכמים כו' ור' עקיבא מצחק, אמרו לו, מפני מה אתה מצחק, אמר להם, דכתיב (ישעיה ח') ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן ברכיהו, וכי מה ענין אוריה שהי' בבית ראשון לזכריה בבית שני, אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב (מיכה ג') לכן בגללכם ציון שדה תחרש, ובזכריה כתיב (זכריה א') עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של