גשמי ברכה ט

כה דר"ש במס' יומא (ס"ב א') על הפסוק שני שעירי עזים (פ' אחרי) שיהיו שוים בקומה ובמראה ובדמים, וכן (שם) על הלשון שתי צפרי מצורע (פ' מצורע), ובתורת כהנים פ' אמור, לחם תנופה שתים, שתהיינה שוות, ובקדושין (ס"ח ב') כי תהיינה לאיש שתי נשים (פ' תצא) שתהיינה מעם אחד, והרבה כהנה, וכל זה דריש מן יתור מלת המספר במקום שהנושאים שנים, ועפ"י הכלל, דמעוט רבים שנים: ועל דרך זה פרשתי דרשת הגמרא במס' ע"ז (י"א א') על הפסוק בר"פ תולדות, שני גוים בבטנך, ודרשו, אלו רבי ואנטונינוס שלא פסקה מעל שלחנם צנון וחזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים (ציור להפלגת עשרם, כי מיני צנון אלה חיים, שעודם באבם, במשך כל ימי השנה לא ישיגו כי אם עשרים מופלגים שלהם גני קייץ גם בחורף). ולא נתבאר, מה ראו חז"ל לדרוש כן. אך הוא הדבר, דכיון דמעוט רבים שנים. אם כן המלה "שני" מיותרת, וכבר נתבאר, דהמלה "שני" מורה על השתוות אלה השנים, ואחרי שאי אפשר להשוות את יעקב ועשו בכל דבר וענין, לכן מוציא ענין ההשתוות לדורות, בשני שרים, רבי ואנטונינוס, שבאו זה מיעקב וזה מעשי, והיו שוים בעניני חייהם ביחש העשירות וכדמפרש: וכן במ"ר פ' ויצא, וללבן שתי בנות, זו העמידה מלכים וזו העמידה מלכים, זו העמידה נשיאים וזו העמידה נשיאים, זו העמידה אלופים וזו העמידה אלופים, וכו'. ולא נדע מה ראה המדרש לדרוש כזה בסמיכות על הפסוק וללבן שתי בנות. אך הוא הדבר, דמדייק, דאחרי דמעוט רבים שתים, א"כ המספר שתי מיותר, ודי הי' לומר וללבן בנות שם האחת וגי', ולפי הכלל דהמספר במקום יחודו בא להורות על השתוות המספר ביניהן, ואם כן יתחייב שרחל ולאה היו שוות בערכן הגופני, ואחרי כי זה אי אפשר לומר, שהרי הכתוב מעיד על פרודן בגוף, שזו עיניה רכות וזו יפ"ת, לכן מוציאה הדרשה ענין ההשתזות ביניהן לדורות, כמו שאמרו, זו העמידה מלכים וזו העמידה מלכים, זו העמידה נשיאים וזו העמידה נשיאים וכו', ובזה תתבלט השתוותן: וכן יתבאר יפה במס' חולין (ס' ב'), כתוב אחד אומר (פ' בראשית) ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, אלמא שניהם גדולים, והדר כתוב את המאור הגדול ואת המאור הקטן. ולא נתבאר מה קשה לו, דהלא בפשיטות הדבר, ששניהם גדולים, אך האחד קטן מחבירו, הא למה זה דומה, אם נאמר שעיר פאריז קטנה מלונדון, אבל האם נוציא מזה גדלות עיר פאריז לומר שאיננה גדולה? אך טעה דיוק הגמרא מדכתיב שני המאורות הגדולים, ואחרי דמעוט רבים שנים, אם כן המספר שני' מיותר, ובכל מקום בבוא מספר מיותר זה דרשינן על השתוותם, ואם כן היו אלה שני המאורות הגדולים שוות בגדלותם, אם כן לא יתכן שוב לומר את המאור הגדול ואת המאור הקטן, כיון דשוים הם, וזה הי' קשה להגמרא: ונשוב לענין הפסיק שלפנינו, על יתור הלשון "שני" בפסוק ושם שני בניו. הנה בתו"כ ר"פ אחרי דרשו הלשון אחרי מות שני בני אהרן, מה תלמוד לומר שני (כמו שכתבנו למעלה, שמיותר הוא), להורות שכשם שעבירתם שוה כך מיתתם שוה. וזה ג"כ כמש"כ בהוראת המספר שני: