גשמי ברכה ח

מה שמפזרים דברים, וכמ"ש במס' יבמות (ס"ה ב'), כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, כי באין שומע נשארו הדברים מחוללים, והם הלא דברי קודש: ובשייכות עיקר הקדמה זו, מפתיחת רבי יוחנן לענין הפרשה, י"ל, דבאה להקדים מה שאפשר להתפלא, איך הניחו לו לאלימלך השופטים שבעירו לצאת מארץ ישראל לחו"ל, כמבואר בפרשה, ואשר על זה נענש במיתה, כמבואר בב"ב (צ"א א'), ולמה לא הוכיחו אותו ולא הניאוהו מזה, על זה באה הדרשה להקדים סבת הדבר, שהי' הדור ההוא דור ששופט אח שופטיו ולא היו השופטים יכולים להוכיח ולמחות בעושי עול, כי שומע לא הי' להם, ועל כן עשה אלימלך מה שעשה על דעת עצמו באין מוחה. וילך איש וגו'. המשך לשון הפסוק, וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב הוא ואשתו ושני בניו. לכאורה הי' צריך לומר וילך איש מבית לחם יהודה הוא ואשתו ושני בניו לגור בשדי מואב, ולא להפסיק בהמלים לגור בשדי מואב בין הלשון מבית לחם יהודה להלשון הוא ואשתו. אך נראה עפ"י מ"ש במס' סנהדרין (ק"ח ב') בענין נח ובואו אל התיבה, כי בכניסה אל התיבה כתיב שצוה לו הקב"ה, ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך (נח ו' י"ח) וביציאה כתיב (שם ח' ט"ז) צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך, אמר רבי יוחנן, מכאן שבכניסה נאסר בתה"מ [וביציאה הותר], כלומר, בכניסה בינו ובין ואשתך בשם ובניך, וזה לאות התרחקות בינו לבינה, וביציאה נסמכו, לאות התקרבות: והנה לפי הידוע במס' תענית (י"א א') דבשנת רעבון אסור בתה"מ, אם כן, לפי דיוק הגמרא בענין קירוב הלשון אתה ואשתך דזה מורה על התקרבות, א"כ איך כתיב כאן הוא ואשתו, דמשמע על הקירוב, מה שאסור בשנות רעבון, והול"ל הוא ושני בניו ואשתו, וכמו בנח בכניסה. ואם נימא שאמנם עשה שלא כדין, קשה, שהרי אמרו, שהי' גדול הדור (ב"ב צ"א א'), ולא יתכן שעבר על דין מפורש, וגם כי חקרו בגמרא שם על סיבת עונשו ולא זכרו מזה: ולכן נראה, דלכן הפסיק הכתוב בהמלים "לגור בשדי מואב" בין הלשון מבית לחם יהודה להלשון הוא ואשתו, להורות, דכיון שבאו לשדי מואב, ששם לא שלט הרעב, הותר בתה"מ, ועל כן כתיב בסמיכות לגור בשדי מואב הוא ואשתו. אבל אם הי' כתוב וילך איש הוא ואשתו מבית לחם יהודה, הי' במשמע, שעודם בבית לחם יהודה, מקום הרעב, היו מקורבים כאיש ואשתו, וזה לא יתכן, כמבואר: (ב) ושם שני בניו לפי מה שאמרו במס' מנחות (ק"ו ב') דמעוט רבים שנים, אם כן, כאן המספר משני' מיותר, וכן בפסוק הקודם, ושני בניו, ואפילו אם נימא דשם דרך הספור כן, אבל כאן בודאי מיותר, דאחרי דחשיב שני שמותיהם, מחלון וכליון, נראה ששנים הם: ובאמת מצינו בכמה מקומות בגמרא ובברייתות, שבכל מקום דכתיב בתורה המספר שני, שתי, שנים, שתים, מוציאים לדרשה. והטעם כמו שכתבנו, דאחרי דמעוט רבים שנים, אם כן זה המספר מיותר, ולכן בכל מקום לשון כזה דריש על השתוותם של אלה השנים: