גשמי ברכה פ

שבתורה, להוסיף על אתרוג אחד ועל ארבע פרשיות וכדומה, אז יחשב, כי הכמות הקבועה בתורה איננה חיובית בהחלט, וכשם שמותר להוסיף כך מותר לגרוע, ועל כן ירשה לעצמו אתרוג חסר או מחצית, או שלש פרשיות בתפילין, וכדומה. ויהי' לפי זה באור הלשון לא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו - לא תוסיפו למען שלא תגרעו, וכמו שבארנו. וזו היא כונת הלשון בעלמא, כל המוסיף גורע, כלומר, שהתוספת יכול להביא לגרעון. - ובספרנו מקור ברוך ישבנו עפ"י כלל זה קושית רבי עקיבא איגר, ואכ"מ. (כ) מעי חמרמרו. המובן ממלה זו הוא צביה, נפוח, וכמו פני חמרמרו מני בכי (איוב ט"ו), שפירושו פני צבו. ובא כאן השם כפול, ולא כמו בתהלים (ט"ו) יחמרו מעיו, ובלשון המשנה (חולין נ"ו א') נפלה לאור ונחמרו בני מעיה, יען כי הכפול מורה על תוקף הפעולה, וכמו השמות אדמדם, ירקרק, שחרחרת, חברבורות, חלחלה חלקלקות, חתחתים, תלתלים והרבה כהנה. וכמ"ש בתו"כ פ' תזריע בזה"ל: אדמדם, - אדום שבאדומים, ירקרק - ירוק שבירוקים, שחרחורת - שחור שבשחורים, עכ"ל. והראב"ע בפרשה הנ"ל כתב בזה"ל: ירקרק מורה לחסרון, וכן שחרחרת, ויש אומרים היפך הדבר (שמורה על יתרון), עכ"ל. והנה היש אומרים הוא, כמבואר, ספר תורת כהנים (ספרא), והנה לא די שלא הסמיך לדעת התו"כ מאלה המלים שחשבנו. אך עוד את ההיפך מדעה זו (שאינו נובע מיסודי ספרותנו העתיקה) קבע כעקרית ויסודית לראשונה, וזו שבתו"כ לאחרונה ובשם יש אומרים. חבל מאוד, וזה אחד מן הדברים שאי אפשר לסבול דבריו בשויון נפש: ואשוב אל תחלת דברינו, על תכונת המלה שלפנינו חמרמרו. לבד מה שבארנו עליה, קרוב לומר, כי ענינה הוא מענין רתיחה, והיינו שמעלה קצף גלים לרגלי הרתיחה, וכמו ירתיח כסיר מצולה (איוב מ"א), וכמו שמצינו שם פעל זה בנמשל לתנור, עורנו כתנור נכמרו (להלן ה' י'). ואעפ"י דכאן בא בחי"ת ושם בכ"ף. אך ידוע, כי האותיות אשר שוות בהברתן דרכן להתחלף זו בזו, והחי"ת עם הכ"ף הברתן שוה, ועל כן מצינו יך ויחבשנו (הושע ז') וכנגדו יכבוש עונותינו (מיכה ז'), ושניהם מהוראת אגוד וצבור. חכלילי עינים (פ' ויחי) כחלת עיניך (יחזקאל כ"ג), חפו איש ראשו (ש"ב ט"ו) מתן בסתר יכפה אף (משלי כ"א), ושניהם מהוראת כסוי: ב. (א) איכה יעיב פשוט דמלה זו (יעיב) הוא פעל מן שם עב, ובא כאן בהפעיל, על משקל המטיר, והמובן איכה ילביש קדרות אבל ויגון כמו כסה בעבים. ובמדרש דריש, איכה יעיב - איכה יחייב, וזה הוא, מפני שהח' והעי"ן מתחלפין, מפני שהם ממוצא אחד, ואהח"ע, מן הגרון), וכמו ולא יזח החושן (פ' תצוה) - ולא קם ולא זע (אסתר ג'), וביואל (ד') עושו ובאו - תחת חושו, ורמב"ן בפ' דברים (ב' כ"ג) כתב, כי הלשון והעוים היושבים בחצרים הוא כמו והחוים, ובראב"ע לקהלת (י"ב ה') ויסתבל החגב תחת העגב, עיי"ש, ובמכילתא פ' בא דרשו ופסחתי עליכם כמו ופסעתי, וכתבתי במק"א, דמה שדחיק להמכילתא לפרש כן, הוא משום דהלשון ופסחתי אינו עולה יפה כלפי המקום, מפני כי עקרו של שם פסח בא על חגר בעל