גשמי ברכה ז

רות א א. (א) ויהי בימי שפוט השופטים. במדרש, רבי יוחנן פתח, שמעה עמי ואדברה (תהלים נ') מכאן שאין מעידין אלא בשומע. ע"כ, ואין כל באור לזה, וגם לפלא הוא, מה שייכות ענין זה לפתיחת מגילה זו: ונראה דיש יחש לענין זה עם הדרשה שבסמוך במדרש, ויהי בימי שפוט השופטים, דור ששופט את שופטיו, כלומר. שמבקרים ודנים את דרכי השופטים שלהם. ומדייק זה מכל ענין הלשון ויהי בימי שפוט השופטים, כי אם הכונה פשוטה, בעת שהשופטים דנו את העם, הלא אין שייך להגביל בזה זמן ידוע ודור ידוע, כי הלא בכל זמן ובכל דור קבועים דיינים ושופטים, ולא שייך כלל ויהי בימי. דאחר כל זה לא נדע בדיוק מתי נהי' הדבר הזה (הספור הבא), באיזה זמן מוגבל ובאיזה דור ידוע, ולכן מסיב הלשון בימי שפוט השופטים לדרש, כמבואר, דור ששופט את שופטיו, שהיו בני הדור ההוא מבקרים ודנים את דרכי השופטים שלהם. והבאור הוא, כי כל כך הי' הדור ההוא מקולקל ונשחת במדות ובמוסר עד שגם השופטים לא היו מנוקים מעון, ולכן, כמובן, לא היו יכולים השופטים להוכיח לזולתם, מפני שהתוכחה שבה אליהם, וכמ"ש במס' ערכין (ט"ז ב'), אמר רבי טרפון, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיקבל תוכחה (מוסר דברים), אם אומר לו (המוכיח) טול קיסם מבין שיניך (משל לחציצה בדרכי החיים המוסריים כמו שהקיסם (עץ דק) חוצץ בין השינים) משיב לו זה, טול קורה מבין עיניך (כלומר, שעון שלך כנגד שלי הוא כקורה כנגד קיסם, ועיניך אין רואין אותו), ועל כן בטלה התוכחה גם מראשי העם ומהשופטים, כיון שאין שומע להם. וכפי הנראה הי' מכשול כללי זה מצוין ובודד בדור ידוע להם, ועל כן ציינו אותו כתקופה ידועה: והנה ידוע, דדבור מורה על לשון קשה, וכמש"כ (פ' מקץ) דבר אדוני הארץ אתנו קשות, ובמס' מכות (י"א א') אמרו כל לשון "דבור" לשון קשה הוא. וגם מצינו לשון עדות ממובן מוסר והחראה, כמו העד העיד בנו האיש (פ' מקץ) רד העד בעם, אתה העדות בנו (פ' יתרו), והועד בבעליו (פ' משפטים) העד העידותי באבותיכם (ירמיה י"א), ועוד הרבה: וזהו שאמר המדרש שהבאנו, רבי יוחנן פתח, שמעה עמי ואדברה, דברים קשים, דברי מוסר ותוכחה, מכאן שאין מעידין (אין מוכיחין) אלא בשומע, כשהשומע מקבל הדברים, ולכן נאמר שמעה עמי ואדברה, כשתשמע ותקבל, אז אדבר לך דברי מוסר ואוכיח אותך, אבל באין שומע, אך למותר