גשמי ברכה עח

(ג) גלתה יהודה. הי' צריך לומר גלה יהודה, אך המובן הוא, גלתה ארץ יהודה. וכן אנו מוצאים חסר שם ארץ בכמה מקומות, כמו בירמיה (כ"ה) תושע יהודה, תחת - תושע ארץ יהודה, כי תושע פעל נקבה, וכן שם ארץ, ועוד שם (מ"ט) והיתה אדום לשמה, תחת - והיתה ארץ אדום, ובתהלים (קי"ד) היתה יהודה לקדשו, תחת - היתה ארץ יהודה, ועוד שם (ק"כ) אויה לי כי גרתי משך, תחת - כי גרתי ארץ משך. ובטעם השמטה זו בשם יהודה י"ל, מפני כי למיום התחלק מלכות בני יעקב לשתי ממלכות הי' שם יהודה בעצמו מורה לשם ארץ ממשלת מלכי בית דוד, ובכללה גם ארץ בנימין ועל כן בא שם הויתו כענינו. וכן צ"ל בשמות אדום ומשך. - ואמנם מצינו בא שם יהודה בפעל זכר, כמו כשלה ירושלם ויהודה נפל (ישעיה נ'), ושם ענינו- עם יהודה: (ה) היו צריה לראש. בתלמוד (סנהדרין ק"ד ב'), כדאמר רבי יוחנן, כל המיצר לישראל נעשה ראש. ולא נתבאר טעם הדבר למה זה יזכה כן זה המיצר לישראל. ובתוס' חגיגה (י"ג ב') פרשו, כדי שלא יאמרו, תחת אומה שפלה גלה הקב"ה את בניו. אבל אין זה מספיק, דהלא אפשר שימצא מיצר לישראל גם באומה גבוהה. ובכלל קשה הדבר, דבגלל כבוד חצוני שלא יאמרו וכו' בין כה יהי' זה המיצר צורר את ישראל, ועוד יתעלה לגדולה להיות ראש בעמו או במדינתו. פלא מאוד: ונראה לי בטעם הדבר, שהוא לזכות ולנוחם לישראל, עפ"י הכתוב במשלי (כ"א) פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו, וכן אמרו לב מלך ושרים ביד ה', ומתבאר מזה, שזה שעומד לשר, שולל הקב"ה את הבחירה הפרטית שלו ממנו, ומטה אותו לכל אשר יחפוץ הוא, הקב"ה, ולא כן באיש פחות המדרגה, בחירתו בידו, ולכן זה העומד להצר לישראל, מעלה אותו הקב"ה לשר וראש, ובזה נוטל הבחירה ממנו, וממילא לא יוכל עוד לצרור לישראל: (יב) מכאוב כשמכאבי. יש להעיר, כי השם מכאוב בא מלא ו', והשם כמכאבי חסר, ולא יתכן שבא זה שלא בדיוק וכונה. ואולי רוצה בזה המקונן להגדיל ערך המכאוב, לומר, כי גם מכאוב גדול ומלא אשר יקרה בעולם לא ישוה גם אל המכאוב הקטן והחסר שבא עלי בחורבני זה: (יד) נשקד עול פשעי וגו'. עיין ברש"י שכתב, אין למלה זו (נשקד) דמיון במקרא, עכ"ל. ולא אדע למה, והלא כמה מלים משרש זה במקרא, כמו שוא שקד שומר (תהלים קכ"ז), שוקדי און (ישעיה כ"ט), כאשר שקדתי עליהם לנתוש. כן אשקוד עליהם לבנות (ירמיה ל"א), ובלשון חז"ל, שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל (כתובות ה' א'), והמובן בכל אלה, היות ער וזריז בענין, וכן כאן הכונה, שמתאונן המקונן, ששקד כביכול הקב"ה לשים על צוארו עול פשעיו. וצ"ע: ואמנם כנראה ממדרש, מפרש המלה נשקד כמו נשקט, בטי"ת, בחלוף ט' בדלי"ת, מפני שהן ממצא אחד (דטלנ"ת, מן הלשון), שכן לשון המדרש, אמרה כנסת ישראל שקטה הייתי מעוני בשעה ששמעתי ששטר חוב עלי נקרע, ומרמז לסליחת עון העגל. ובאמת חלוף ד' עם ט' הוא חזון נפרץ במקרא, כמו דלדול - טלטול, דבח ר טבח, דפוס - טפוס: