גשמי ברכה סד

תכוינה, שנאמר, שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר, אל תקרא מור עובר אלא מר עובר וכו' ועמלו המפרשים בבאור אל תקרא זה, ואיפה כאן רמז לתכוינה. ועיין במהרש"ל שדיבר בחידות וברמזים, ואשרי מי שזכה לזה. ולי נראה, דיש כאן רק ט"ס קלה ובזה יתבאר הכל בפשיטות. כי תחת אל תקרא מור עובר אלא מר עובר צריך להיות אלא מר בוער, והיינו תכוינה, ודבר דרשות עפ"י חלופי אותיות והעתקתן ממוקדם למאוחר וממאוחר למוקדם הוא חזון נפרץ בחז"ל, וזה הוא, מפני כי אז בימי חז"ל היו שונים בעל פה (עיין בתוס' סוף מס' מגילה, ל"ב א' ד"ה והשונה) והיו מוכרחים לעשות סימנים ורמזים וציונים לתכלית הזכרון (תוס' הנ"ל), ועל כן לא תשו לדרוש למען הסימן גם בסדר היפוך אותיות ממוקדם למאוחר וממאוחר למוקדם - וכה מצינו במס' שבת (פ"ה א') דדרשו את שם חרי' (שם אומה, בפ' לך, ואת החרי) כמו "ריח", שהיו מריחין את הארץ, ובעירובין (נ"ד ב') על הפסוק במשלי ומודע לבינה תקרא כמו ומועד לבינה, ובתענית (ו' א') דרשו השם "יורה" (גשם) כמו "רויה" (ממובן שביעה), וביומא (ע"ה ב') אל תקרא וישטחו (ס"פ בהעלתך) אלא וישחטו וביבמות (ט"ז ב') דרשו ידו פרש צר כמו שרף עיי"ש במהרש"א), ובירושלמי נזיר (פ"ז ה"ב) דרשו או בקבר (פ' חקת) כמו או ברקב, ובמ"ר פ' נח דרשו ויפץ ה' אותם כמו ויצף (שהציפם במבול) ובמ"ר קהלת דרשו ולא בשתי כמו ולא בתשו, ובמ"ר שה"ש דרשו השם תלפיות כמו תל יפות, והריעב"ץ בפי' הגדה של פסת מפרש טעם הדרשה ובמורא גדול זו גלוי שכינה, שמפרשי המלה ובמורא בהפוך אותיות ובמאור. וכן מצינו במקרא גופי' חלופים כאלה, כמו השמות אנקה - נאקה, זעוה - זועה (פ' תבא, ל"ת כ"ח, ישעיה כ"ת י"ט), נלעג לשון עלגי לשון (ישעיה כ"ח י"א ול"ב ד'), כבש - כשב, שמלה - שלמה, ועוד כאלה. והתוס' במס' ב"ב (ק"י א') ד"ה פשוט, תפסו כלל זה גם בדברי חז"ל עצמן, ופרשו דמה שאמרו אין שטין את התנור הוא הוא כמו אין טשין. ואפשר לפרש עפ"י זה בס"פ תצא, את הנחשלים אחריך שהוא כמו הנחלשים (השרש - חלש), ובאיוב (מ"א כ"ד) יחשוב תהום לשיבה, ולא נתבאר מה יחש תהום לשיבה, אבל י"ל שבאה המלה לשיבה בסגנון מלה הפוכה, כאלה שחשבנו למעלה, ויהי' הסגנון תחת לשיבה - ליבשה. יד) מעיו עשת שן. בתלמוד מס' זבחים, (דף ה' א'):

רמי ריש לקיש על מעוהי בבית המדרש ומקשה (בשחיטת קדשים), ופירש"י, רמי על מעוהי, שוכב על בטנו ופניו לקרקע, עכ"ל, ודבר פלא הוא, כי האמנם אין מן המדה הוא לחכם לשכוב בתמונה כזו, ועוד בבית המדרש בית ועד לחכמים, ולהתעסק אז בדברי תורה, בקושיות והויות, וביחוד הי' ריש לקיש מראה נפלאות בלמודו בבית המדרש, וכמ"ש במס' סנהדרין, (כ"ד א'), הרואה ריש לקיש בבית המדרש (נראה) כאלו עוקר הרים וטוחנן זה בזה (ציור לגודל חריפותו ושנונו), והנה כל זה עשה בתכונת שכיבה על בטנו ופניו לקרקע, כפירש"י, וכמה נפלא הדבר, ולא שמענו מעולם מנהג משונה כזה בביהמ"ד בשעת הלמוד, וגם קשה לאיזה מטרה עשה כן (וע' גיטין מ"ז א'). אבל לדעתי יתבאר הענין היטב עפ"י המבואר כאן במ"ר, מעיו עשת שן, מעיו זה ספר תורת כהנים (ספר ויקרא), ומפרש בטעם הדמיון