גשמי ברכה נז

שיר השירים א א) שיר השירים. ידוע מאמר חז"ל ששיר השירים נחשב לגבי יתר ספרי שלמה לקודש קדשים. ואמנם לא נתבאר טעם יתרון זה. ויתכן לומר, משום דיתר ספרי שלמה, משלי וקהלת, אעפ"י שיש בהם כונות פנימיות ואציליות, אעפ"י כן יש בהם גם פנים חצונים, כלומר, אפשר לעבור עליהם ולפרשם כפשוטם, דברים ככתבם, ואם כן. הם קודש מצד אחד, מצד פנימיותם, וחול מצד אחד, מצד פשטותם. ולא כן ספר שיר השירים, חלילה לפרשו ולהבין דבריו כפשוטם, יען כי פשוטם אינם רק דברי אהבים ופטפוטי עגבים. ולכן יתפרש אך ורק בכונות פנימיות, כונות קודש, ואם כן, קדושתו כפולה, מבפנים ומבחוץ, שאין בו צד חול כלל, ולכן נחשב לקודש קדשים. אשר לשלמה, דבר ידוע הוא, עד כמה הוקירו וגדלו חז"ל את מעלת יחוס עצמו של אדם, על מעלת יחוס אבות, ואמרו (מנחות, נ"ג א') אי בר אבהן ולא בר אורין הוא, אש תאכלי', ועוד אמרו (סנהדרין, פ"א א') על הפסוק ביחזקאל אל ההרים לא אכלה שלא אכל בזכות אבותיו (ונראה שמפרש אל ההרים כמו אל ההורים), ובמדרש שוחר טוב (תהלים, קמ"ו) אמרו, אם אין אדם עושה טוב לעצמו אל יבטח במעשה אבותיו, וכהנה הרבה מאמרים. וחזקיהו המלך אמר, הנה לשלום מר לי מר (ישעיה, ל"ח) ופירש דבריו, דאפילו בשעה שנענה לטובה מן השמים פרשו לו שנענה בזכות אבותיו (ברכות י, ב,), וקרא לזה מר. והנה על כל זה יש רמז בספרי שלמה, שה"ש וקהלת, כי בראשון נאמר שה"ש אשר לשלמה, ולא יחסו הכתוב לא ליחוסו. בן דוד, ולא לגדולתו, מלך בירושלם, ובכל זאת ידוע הוא, כי שה"ש נחשב לקודש קדשים, ואמרו (מס' ידים, פ"ג מ"ה) לא הי' העולם כדאי כיום שניתן בו שה"ש. ובשני (קהלת) נתיחש לדוד אביו, בן דוד, ולתפארת גדולתו, מלך בירושלם ועם כל אלה בקשו החכמים לגנוז ספר זה (שבת, ל' ב'). ב) מנשיקות פיהו. הנה באמת פעולת הנשיקה תבא בשפתים, וכמו שכתוב שפתים ישק משיב דברים נכוחים (משלי, כ"ד), שהבאור הוא, שכל השומעים דבריו ישק שפתיו, ואם כן הי' צריך כאן לומר ישקני מנשיקות שפתיו, אך מפני כי אות פ הוא קול ממפתח השפתים, הי' פה לשם פתחון השפתים.