גשמי ברכה נה

רוגזים וכועסים (נדרים כ"ב א'). ולפי המבואר כאן. דכל הכועס הוא טפש. ממילא מבואר. שהבבליים כיון שתמיד כועסים הם טפשים: ועוד יש לפרש מה שאמרו, שנבוכדנצר מכונה טפש (עיין מ"ר פ' מקץ, פרשה צ'). וזה הוא, מפני שהוא הי' כעסן בטבע. כמבואר בדניאל ב', ממילא הוא טפש. וע"ע מש"כ בענין זה למעלה בפ' וכעס בחיק כסילים ינוח (ז' ט'): יב. (א) וזכור את בוראיך. בירושלמי סוטה פ"ב ה"ב. תמן תנינן, עקביה בן מהללאל אומר, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. מאין באת, מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך - למקום עפר, רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו'. אמר רבי לוי, ושלשתן דרש עקביה מתוך תיבה אחת. וזכור את בוראיך. בוראיך. בארך. בורך וכו'. ויתכן, דסמיך לדרוש הכל ממלה זו. משום דאם קאי רק על ה' הבורא. הו"ל לומר בוראך בלשון יחיד. אבל בוראיך הוא לשון רבים. ולכן דריש דקאי גם על אביו ואמו. ועפ"י הגמרא דנדה (ל"א א'). שלשה שותפים באדם, הקב"ה ואביו ואמו: ועוד דריש בורך, למקום שאתה הילך. ונראה, דסמך לדרוש כן על סמיכות הלשון בימי בחרותיך. דאם קאי על ה' הבורא. לא שייך לומר שיזכור אותו בימי הבחרות. דתמיד צריך לזכרו עד זיבולא בתרייתא. אבל זכרון הבור דרך האנשים לשכוח בימי הנוער. ולכן אמר, וזכור את בורך בימי בחרותיך: (ד) בשפל קול הטחנה. בתלמוד מס' שבת קנ"ב א'. בשפל קול הטחנה. בשביל קורקבן שאינו טוחן. ופירש"י שאין בני מעיים טוחנין אכילתו ומה שדחיק לרש"י לפרש כן. דמוסב על בני מעיים. פשוט, משום שבאדם אין קורקבן. ולכן הסיב רש"י. כי הקורקבן הוא בכלל בני מעיים, והוא המסס. ועיין בזבחים ס"ה א' חקירת הגמרא. אם קורקבן בכלל בני מעיים. ולכאורה הי' אפשר להסמיך מכאן. אך מפני דהתם בעופות איירי. ואינו ענין לכאן. יען דכאן באדם בהכרת לומר כן. כמ"ש. וע' בט"ז וש"ך ליו"ד סימן ע"ה. ואין להאריך כאן: (ט) ויותר שהיה קהלת חכם וגו'. בתלמוד מס' עירובין כ"א ב'. ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם. אגמרי' בסימנים ואסברי' במה דדמי לי'. ופירש"י, קבע מסורות וסימנים בתיבות המקרא ובגירסא של משנה. עכ"ל. ולכאורה קשה בכלל מה רבותא בזה שלמד דעת את העם על יתרון כשרון על חכמתו. כמו שאמר ויותר שהי' קהלת חכם עוד למד דעת את העם: ופרשתי משום דבעלמא השם "עם" מורה על המון העם. אנשים פשוטים. בהיפך משם "גוי" המורה על הנכבדים ומצוינים שבקהל ובאומה (ומזה טעם הדרשה בהגדה ש"פ. ויהי שם לגוי. מלמד שהיו ישראל מצוינים שם. ודריש כן. מדכתיב ויהי שם לגוי. ולא לעם. והארכתי בזה במק"א). והנה ידוע, שכל מה שהחכם יותר מצוין בכשרון חכמה ודעת קשה לפניו ללמוד עם המון העם. מפני שתפיסתם קשה והרגשתם כבדה ואי