גשמי ברכה נב

כי לכלב חי וגו'. בתלמוד מס' שבת (ל' ב'). כשנח נפשי' דדוד ביום השבת. שלח שלמה לבי מדרשא. אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה. שלחו לו. חתיך נבילה והנח לפני הכלבים. ואביך הנח עליו ככר או תנוק וטלטלו (אגב אלה). ולא יפה אמר שלמה. כי לכלב חי טוב מן האריה המת. ע"כ. ופירש"י בשם רבותיו. כי הטובה שבכאן הוא שהקדימו התשובה על אדות הכלבים להתשובה ע"ד האריה. אבל לבד שלא נתבאר מה הטובה בזה. אך הנה אגדה זו הובאה במ"ר רות פרשה ג'. ושם באמת הובאה השאלה ע"ד הכלבים ראשונה. ולפי"ז ממילא באה התשובה מקודם. והנכון כפירש"י השני. שלתקנת הכלבים לא הצריכוהו לשנות טלטול נבילה. ואת האריה המת אסרו לטלטל רק ע"י ככר או תנוק: (טז) וחכמת המסכן בזויה. במדרש, וחכמת המסכן בזויה. זה זקן המסכן דבריו. כגון זקן שדורש לא תכירו פנים והוא מכיר. לא תקח שוחד והוא לוקח. לא תלוה ברבית והוא מלוה. ונראה שמפרש מסכן ממובן עוני ומחסור. והכונה שעושה את דבריו שלו עניים בתקפם וחסרים במלאותם. אחרי כי הוא בעצמו עושה ההיפך. ובמ"ר רות פרשה א' מפרש. מהו מסכן מי שהוא בזוי בדבריו. כלומר. שהוא מבזה את דברי עצמו. שהוא דורש כך ועושה ההיפך. וזה כבאורנו כאן. ובמ"ר שמות (פ' מ"ג) אמרו. כל מורה הוראה אם ירצה שיקבלו אחרים את הוראותיו צריך הוא לקיימה תחלה בעצמו. כי בלא זה אפשר. שהמון העם יסתפק בתמימות דעתו. ואם כן כש"כ הוא כשהוא עצמו מטה דרכיו ומבזה דבריו. ואז יגרה כל העם אחריו ועוד ביתר שאת. וכמ"ש בפדר"א (מ"ח) בזמן שהרועה תועה הצאן תועה אחריו. ובזוהר פ' ויקרא. כיון דרישא דעמא אזיל בחיובא. כל עמא אזיל בתרי': ועפ"י זה אפשר לפרש כונת הכתוב בפ' ויקרא. אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. כי הכהן המשיח. שהוא גם גדול הדור. אם הוא חוטא גורם לאשמת העם. ויותר מזה. משמיענו הכתוב. שגם אם הוא רק חוטא. דהיינו שוגג כמבואר ביומא ל"ו ב'. הוא גורם לאשמת העם. למדרגת עון ומזיד וכן מרומז זה בישעיה (א') הוי גוי חוטא עם כבד עון. כי השם "גוי" מורה על טובי ונכבדי העם גדולי המעלה והכבוד (וכמ"ש בהגדה ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצוינים שם. והיינו כהוראת שם חשיבות משם "גוי". והשם "עם" מורה על ההמון. ואמר. שאם הגוי. הנכבדים. רק חוטאים. אפילו רק בשוגג. כהוראת שם חטא. כמש"כ מסבבים. שהעם. המון העם יהיו כבדי עון. דהיינו מזידים. כמבואר ביומא שם. דעון הוא מזיד. ויתכן, דעל כן קיי"ל דחכמים נחשבים להם שגגותיהם לזדוניות (ב"מ ל"ג א'). מפני התוצאות הבאות לרגליהם. ועליהם להיות זהיר ביותר. וכן ראיתי להגאון מחותני בעל הלבושים בספרו אור יקרות (פ' תשא) כתב: החכם צריך ליזהר יותר במעשיו. דלא ליפוק מיני' חורבא וחלול השם. עכ"ל: י. (ב) לב חכם לימינו וגו'. בבמ"ר (כ"ג). יצר טוב לימינו של אדם ויצר רע לשמאלו. וקרוב לומר. דזה נסמך על פסוק זה. לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. דחכם כנוי לעושה טוב וכסיל לפועל רע ועול. ועל כן היתה