גשמי ברכה מט

העתקת הפסוק בגמרא טובה חכמה עם נחלה חסרה המלה "וגו'" (וגומר) להורות, שסמיכות הקריאה היא על סוף הפסוק ויותר לרואי השמש, וכמש"כ: ומטעם זה קרוב לומר בטעם הקריאה שקרא רב יוסף על עצמו הפסוק ורב תבואות בכח שור (משלי י"ד) בכנוי ליוסף (ע' ב"ק ט"ז א') לענין מעלת הבקיאות. כמבואר בסנהדרין (מ"ב א'). מפני שגם הוא הי' סומא (ע' ב"ק פ"ז א'), ותתכונן לו ביחוד מעלת הבקיאות. ומכיון לו יחש פסוק זה. רב תבואות רב בקיאות. ועפ"י הבאור שכתבנו ברב ששת: (יד) את זה לעומת זה וגו'. בתלמוד מס' חגיגה (ט"ו א'). גם את זה לעומת זה עשה האלהים, ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גיהנם. וכל אחד ואחד יש לו שני חלקים, אחד בגיהנם ואחד בגן עדן, ע"כ. וזה צריך באור, כי האמנם כל אחד מישראל, בין צדיק בין רשע יש לזה ולזה חלק בגיהגם וחלק בגן עדן. וצריך לומר, דאמנם כן הוא. וזה עפ"י מה שאמרו. כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב (אבות פ"א). הרי דלכל אחד מישראל יש חלק בגן עדן. וכנגד זה כתיב (קהלת) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. הרי דלכל אחד מישראל יש חלק בגיהנם. וההבדל בין חלקי הצדיק והרשע הוא רק בערך החלק בכמות ובאיכות ובהמשכת הזמן: (יט) החכמה תעוז לחכם. בתלמוד מס' נדרים (ל"ב ב'). החכמה תעוז לחכם. זו תשובה ומעשים טובים. ונראה דכוונו למ"ש בברכות י"ז א' תכלית חכמה תשובה ומע"ט. שנאמר ראשית חכמה יראת ה'. הרי דסתם שם חכמה מורה על תשובה ומע"ט: (כב) אשר גם את קללת אחרים. בעלי המסורה חשבו ומנו ארבע פעמים במקרא שבאה מלת הגוף לנוכח זכר בסימן נקבה "את" (בהשמטת הה"א. תחת "אתה"). וחשבו בפ' בהעלתך. ואם ככה את עושה לי. בפ' ואתחנן. ואת תדבר אלינו. ביחזקאל (כ"ח י"ד) את כרוב ממשח הסוכך. וכאן לפנינו. גם את קללת. והנה בשלשת המקומות הראשונים באו דרשות רמזיות לשנוי זה. וכאן לא נמצא כל טעם: וקרוב לומר על דרך צחות. כי מכוין בזה לומר שטבע נשים לו לקלל. כאשר כן מצינו כ"פ בתלמוד מטבע הנשים בזה. כמו בשבת ס"ב ב' ושאשתו מקללתו. ובכתובות ע"ב ב' מקללת יולדיו. ובגיטין ל"ה א' אמרה אשה אחת אפכוה לכורסי'. לשון קללה. ועוד כהנה: (כח) אדם אחד מאלף מצאתי וגו'. לפי מעוט בקיאותי זה הפעם היחידית בכל המקרא שיבא שם "אדם" ביחוד על הגבר. כפי המתבאר מהמשך הלשון ואשה בכל אלה וגו'. כי בכל מקום שיבא במקרא ובתלמוד שם "אדם" כולל איש ואשה. ורבו מלמנות. וכן מצינו פעם אחת בתלמוד בא שם זה ביחוד על הגברים. והוא בסוף מס' גיטין (צ' ב') ורוחצת עם בני אדם. שהמובן הוא - עם הגברים. ובאמת קריאת שם "אדם" ביחוד על הגברים מכוון מאוד, יען דשרש שם אדם הוא עפ"י יצירתו מאדמה. כמבואר בפ' בראשית. והאשה לא נבראה מאדמה: ועפ"י זה יש לכוין לשון הפ' בפ' בראשית. לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה. ולכאורה טעם זה מיותר. דהלא גם בלעדו צריכה להקרא אשה. מכיון