גשמי ברכה מז

שנותינו שבעים שנה. ואם כן אלף דורות הם שבעים אלפים שנה. והן אנו מונים שנות עולם ששת אלפים שנה. אלא הוא ע"ד ההפרזה: ומצאתי בהקדמתו של הגאון רבי חיים מוואלאזין לספר שנות אליהו של הגר"א (ונדפסה ג"כ בראש ספר תקלין חדתין למס' שקלים) כותב על גדולת רבו הגר"א בדברים מרעישים ומבהילים מאוד. ובין יתר הדברים כותב ובערך טפה נגד הים הגדול כן ערך חבוריו נגד חכמתו המרובה. ואם אלף שנים יחיה אדם לא יספיק לכתוב כל חכמתו שנתגלה לו כמעין הנובע ממש". עכ"ל. ורשמתי על זה: "מעין הפלגת דברים כאלה נמצא במדרש שמואל (פרק כ"ב) בזה הלשון: "באותו הלילה שברח דוד משאול למד משמואל מה שאין תלמיד ותיק לומד למאה שנה". עכ"ל. וצריך בינה יתירה להכריע בין ערכי ההפלגה בין דברים אלה ואלה". ע"כ: (ט) טוב מראה עינים וגו'. בתלמוד מס' יומא (ע"ד ב'). טוב מראה עינים מהלך נפש. אמר ריש לקיש. טוב מראה עינים באשה יותר מגופו של מעשה. ע"כ. ולהסביר זה בטבע. י"ל, משום דהנאה טבעית באשה מכיון שגמר תאותו שוב פסקה קורת רוחו. אבל במראה עינים לא תפסק. וכמש"כ מאור עינים ישמח לב (משלי ט"ו). ולא תשבע עין לראות (קהלת א'): ז. ג) טוב כעם משחוק. כי ברוע פנים ייטב לב. יש לפרש הכונה. כי השם "כעס" שבכאן מובנו דאגה. ומלשון הפסוק בתהלים (ו') עששה מכעס עיני. שמובנו מדאגה. והם כמו שמות נרדפים. מפני שענין שניהם שוה. כי כמו הכועס כן הדואג מתרגש ומצטער. ואמר בזה, כי בכל מקרה שבא לאדם שלא לרצון ראוי לדאוג לאחרית דבר. ולא להתייחש אל זה בקלות דעת ולשחוק לענינו. ואעפ"י שע"י הדאגה יהיו פניו רעים. אבל בסופו ייטב לבו. כי ע"י דאגתו וזהירתו נחלץ מצרה. וזוהי כונת הכתוב. כאן, טוב כעס משחוק. כלומר, טוב לדאוג לאחרית דבר מאשר לשחוק לו עתה. כי ברוע פנים. מתוך רוע פנים בתחלתו ייטב לבו באחריתו: (ז) כי העושק יהולל חכם. במדרש, עסק שתלמיד חכם עסוק בו יהולל חכם (מערב חכמתו) ויאבד את לב מתנה. כדאמר רבי יהושע בן לוי, שמונים הלכות למדתי מיהודה בן פדיה בחרישת הקבר (לענין טומאה וטהרה). ועל ידי שהייתי עוסק בצרכי רבים שכחתים. ע"כ. ודאג ונצטער על זה. ומפרשים עושק כמו עוסק. בחלוף זמשר"ץ שהם ממוצא אחד (מן השינים), ובספרי מקור ברוך חלק ג' בתחלת פרק י"ט הבאתי תלונת אבא מרי ז"ל על איזו רבנים המשקיעים עצמם בכל לעסקי צבור ומתוך כך תתדלדל חכמתם. ומכאן ראי' להשקפתו זאת. והארכתי שם בבירור דבר זה. וכן ראיתי בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' ל"ג כתב, דת"ח באמת נקרא רק זה שכל עסקו בתורה. אבל לא זה היודע חכמת התורה ואינו מתמיד בה. עכ"ל: ונמצא בחז"ל עוד מאמר אחד המתיחש לענין זה, והוא מענין מאוד, והוא בילקוט ש"ב (רמז קמ"ה) בזה הלשון, כל ת"ח שמרבה בעסק