גשמי ברכה לח

שתוכל להרגו. וכן תמר ליהודה. כי ראתה כי גדל שלה בנו והיא לא נתנה לו. וידעה כי ממנה יצאו מלכים. כאשר באמת כן הי'. כמבואר סוף מגילת רות: וגם י"ל הבאור אפילו לדבר עבירה יפה בעתו עפ"י המבואר בירושלמי יומא (פ"ז) על הפסוק בישעיה (א') אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו. ומפרש. אם יהיו חטאיכם כשנים. כפי ערך השנים של החוטא. כי אינו דומה צעיר לימים שחוטא. שאין עונו גדול כמו עון זקן החוטא. מפני כי דמו וגופו חם וקשה לו לשלוט ביצרו. ולכן אם זה החוטא שב בתשובה אז עונותיו כשלג ילבינו. אבל זקן החוטא. שדמו כבר נצטנן והוא מגרה יצה"ר אנפשי'. ואח"כ הוא שב בתשובה. אז גם אם נמחל לו אבל עונותיו ילבינו רק כצמר. שלבנינותו מכוסה בכתמים. ובזה נסמך על המשנה דריש מס' נגעים. בהרת עזה כשלג. שניה לה כצמר. כלומר שהעזה שבמראה לובן שאין למעלה הימנה - הוא שלג. ושניה לה - צמר: (יד) כל אשר יעשה. ראה מש"כ למעלה בפרשה הקודמת בפסוק (כ"ה) כי מי יאכל וגו': (טו) והאלהים יבקש את נרדף. במ"ר פ' אמור (פ' כ"ז) ובתנחומא שם (סימן ט') אמרו. אפילו צדיק רודף רשע אלהים יבקש את הנרדף. ופרשתי עפ"י זה את הפסוק בפ' בחקתי בענין התוכחה. ונסתם ואין רודף אתכם. ולכאורה אחר שזה נחשב לקללה ולתוכחה. הלא יותר הי' ראוי לומר ונסתם מפני רודפיכם. יען כי הנס באין רודף אין הניסה תמידית ומסוכנת. מפני כי במשך הניסה פונה לאחריו ורואה כי אין רודף ועומד מלנוס. ולא כן הנס מפני רודף. הוא נס ונס באין הפסק ומנוחה. ואם כן למה זה בתוכחה הניח הכתוב את הקשה שבניסה (ונסתם מפני רודפיכם) ותפס הקל (ונסתם ואין רודף)? אך הבאור בזה. משום דעל האמת. הניסה באין רודף קשה מהניסה מפני רודף. יען כי כפי המבואר בפסוק שלפנינו והאלהים יבקש את הנרדף. ועפ"י המדרש שהבאני. אפילו צדיק רודף רשע. אם כן זה הנס מפני רודף. עם כל צערו יש לו בכל זאת תנחומין ותקוה כי אלהים יגן עליו. כחק לההשגחה. ואעפ"י דכאן בתוכחה בחוטאים איירי. אך הלא אמרו בפירוש אפילו צדיק רודף רשע אלהים יבקש את הנרדף. ולא כן הנס ואין רודף אבדה תקוה זו ואין נוחם זה, יען כי באין רודף אין הגנה ואין הצלה. ולכן קבע בתוכחה הניסה הקשה. ונסתם ואין רודף: (כא) מי יודע רוח וגו'. הנה לא אמר מי יודע אם רוח בני האדם עולה למעלה. דלשון זה הי' במשמע שיש ספק בדבר ואף הוא. קהלת מסתפק בזה - אך הוא אומר. מי יודע. ומכוין לומר. מי שיודע יודע. כלומר לא כל איש ביכלתו לדעת. ועל דרך הלשון ביואל (ב') מי יודע ישוב ונחם. שפירושו. מי היודע שיש בו עון ישוב על להבא ויתחרט: ד. (ו) טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח. ואמרו על זה במדרש. טוב מי שעושה צדקה מועטת משלו ממי שהוא גוזל