גשמי ברכה לו

האלהים. תחת אשר עשה (בבריאת העולם). וכזה יתפרש הלשון זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים (פ' בהעלתך) תחת אשר אכלנו. וכן מצינו להיפך. עבר במקום עתיד. אתרי בלותי היתה לי עדנה (פ' וירא) תחת תהיה. נתתי כסף השדה (פ' חיי) תחת אתן. על פי ה' יסעו ועל פי ה' יתנו (פ' בהעלתך) תחת נסעו. חנו. והנה כ"ה מדרכי הלשון: ג. (ב) עת ללדת. במ"ר (פ' תבא) על הפסוק דפ' תבא. ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. תהא ברוך בצאתך מן העולם כמו בבואך לעולם. מה בואך לעולם בלא חטא. אף יציאתך מן העולם בלא חטא. אמר רבי ברכיה. הדא הוא דכתיב עת ללדת וכו' ע"כ. והנה המאמר עד דברי ר' ברכיה מובא גם בתלמוד מס' ב"מ ק"ז ב'. אך המאמר דר' ברכיה חסר שם, ובאמת צריך באור על מה הוא בא ומה מוסיף על ענין הנדרש. ובכלל שייכותו לכאן: והנה רש"י פירש עת ללדת. לתשעה חדשים. עכ"ל ועפ"י זה יש ליחש שייכות הפסוק הזה להדרשה מה בואך לעולם בלא חטא וכו'. כי בתלמוד באגדה דחלק (צ"א ב') איתא. אמר לי' אנטונינוס לרבי. יצר הרע מאימתי שולט באדם. משעת יצירה (בבטן אמו) או משעת יציאה לעולם. אמר לו. משעת יצירה. אמר לו (אנטונינוס לרבי) אם כן הלא בועט במעי אמו ויוצא קודם זמנו (קודם תשעה ירתי הריון). אלא משעת יציאה. אמר רבי. דבר זה למדני אנטונינוס. כלומר למדתי זה ממנו ואני מסכים עמו. דאמנם יצה"ר שולט באדם רק משעת יציאה לעולם. ולא משעת יצירה. וההכרח בזה. משום דאי משעת יצירה הלא הי' בועט במעי אמו ויצא קודם זמנו. קודם תשעה חדשים. - ולפי זה י"ל. דרבי ברכיה במדרש שהבאנו בא לתת תוקף להדרש ברוך אתה בבואך וכו'. מה ביאתך לעולם בלא חטא וכו'. ולכאורה אם נימא דיצה"ר שולט באדם משעת יצירה. א"כ הרי הוא בא לעולם בחטא וביצה"ר). אך זה אי אפשר לומר. משום דאם משעת יצירה הי' בועט ויצא קודם זמנו. קודם תשעה חדשים. ושוב לא הוי עת ללדת. לתשעה חדשים. כמו שהבאנו. ומדכתיב עת ללדת מתבאר דאינו יוצא קודם זמנו וזה משום דאז עוד אין בו יצה"ר, ויצה"ר בא לאחר בואו לעולם. ושפיר מתקיים ההיקש מה ביאתך לעולם בלא חטא: ודע. דלפי דעת המקובלים בענין גלגולים שהנפש החוטאת תתגלגל בגוף אדם ותבא שנית לעולם לתקן מה שעותה בחיים ראשונים - לפי דעה זו יש לדון בההיקש מה ביאתך לעולם בלא חטא והא משכחת שבאים לעולם בחטא בגלגול. וצריך לומר דסמיך בהיקש זה על סתם תולדות שהם תולדות ראשונות: (ד) עת ספוד ועת רקוד. מה שלא אמר עת לספוד ועת לרקוד. בלמ"ד השמוש. כמו בשאר העתים (לבד עת מלחמה ועת שלום שנבאר להלן) י"ל עפ"י מה שכ' רש"י כאן עת ספוד - במת. ועת רקוד - בחתנים וכלות. וידוע דמבטלין תלמוד תורה מפני הוצאת המת ומפני הכנסת כלה (כלומר. לכבודם). ועל כן בא רמז זה בחסרון הלמ"ד. שבהוראתו במלא