גשמי ברכה לד

שיש יתרון בין האור ובין החושך. שזה הכל מרגישים. כך יש יתרון בין החכמה ובין הסכלות אעפ"י שלא הכל מרגישים:

(יט) ומי יודע וגו'. במדרש. רבי מאיר הי' משתכר שלשה סלעים בכל שבוע. והי' אוכל ושותה בחד. ומתכסי בחד ומפרנס לרבנן בחד. אמרו לי' תלמידיו רבי. לבניך מה יהי'. אמר להו. אם יהיו צדיקים. הלא כבר אמר דוד (תהלים ל"ז) ולא ראיתי צדיק נעזב וגו'. ואם לאו. למה זה אניח את שלי לאויבי המקום. לפיכך אמר שלמה. ומי יודע החכם יהי' או סכל וישלוט בכל עמלי. ע"כ. וכפי הנראה הי' דעתם של התלמידים שמחויב כל אדם להשתדל להניח עזבון לבניו. כדי לקיים מצות התורה. מצות נחלות. ולכן דרוש לכל אדם לחיות בחשבון כזה שישאר לבניו אחריו. - אבל ר' מאיר הסביר להם דלא כן הדבר. אלא דמצות התורה מוסבת רק על מי שנשאר אחריו עזבון. אבל לא שמחויב אדם לברוא עזבון למען בניו מטעם הממה נפשך שמפרש. ובהיות כן רשאי לעשות עם טובו והונו כל מה שימצא לטוב לו:

ולבד הסברא הנכונה והאמתית המסייע לדעתו של רבי מאיר. וגם כי של לשון התורה. והעברתם את נחלתו (פ' פנחס) מעיד על זה. שהכונה. אם נשאר אחריו נחלה. עוד מצינו לו חבר בזה. והוא בעירובין (נ"ד א') אמר לי' רב לרב המנונא. בני. אם יש לך היטיב לך (עשה טוב לך). שאין בשאול תענוג. ואם תאמר. אנית לבני אחרי. חק בשאול מי יגיד לך. בני אדם דומין לעשבי השדה. הללו נוצצין והללו נובלין. ע"כ. ובאור הלשון חק בשאול מי יגיד לך. נראה. דמכוין לומר. מי יגיד לך בשאול חקי חיים של בניך. אם טובים אם רעים. וכדעת ר' מאיר. שבין כה ובין כה אין צריך לעזוב להם. כמו שהעתקנו דבריו. ועוד. כי גם בני האדם דומין לעשבי השדה וכו'. כי כשם עשבי השדה בנוצצם כל אחד נברא אתו כח גדולו. וכשהוא נובל אין דרוש לו. כך כל אדם הנברא נבראה פרנסתו עמו וכשהוא מת מתה פרנסתו עמו וא"צ לכל. וגם ראי' לדעתו דרבי מאיר ממה שתקנו באושא. המבזבז (לצדקה) אל יבזבז יותר מחומש. ומפרש בגמרא (כתובות נ' א') הטעם. שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו על שפיזר כולו. והנה קשה. למה לא אמר הטעם כדי שיניח לבניו אחריו. אלא לזה א"צ לדאוג ולחוש:

ומדי זכרתי תקנת אושא הנ"ל אעיר מה שנסתפקתי. אם הא דאל יבזבז יותר מחומש יסוב על כל מין צדקה ועד ככר לחם לעני הרעב. שאם רואה ויודע עני הצריך ללחם לא יהי' מחויב להספיק לו זה באמתלא שכבר פיזר חומש. או כי ענין כזה הוא בכלל אין בודקין למזונות. ובכהאי גונא אין להתחשב עם הבזבוז המוגבל, וחייב לתת. - ואפשר להביא ראי' דבאופן כזה אין להתחשב עם ערך הבזבוז. אך מחויב לפרנסו להעני הרעב. מהא דמס' קדושין (ח' ב'). האומר לאשה. התקדשי לי בככר זה. ואמרה לו. תנהו לעני. אינה מקודשת. כלומר לא אמרינן בהכרת שקבלה הככר לשם קדושין ואמרה לו שיתן הככר לעני לזכותה למצוה. אך יכולה לטעון. דמה שאמרה תנהו לעני. כונה לומר לו. כי היכי דמחייבנא בי' אנא. הכי מחייבת את. כלומר. גם אתה מחויב לפרנס לעני בלחם:

והנה אם נימא דמי שכבר בזבז חומש שוב אינו מחויב אפילו בככר לעני. הלא יתכן באיש שכבר בזבז חומש ושוב לא יתכן טענתה "הכי מחייבת את". דהרי באמת אינו מחויב. והוי להגמרא לפרש. אלא ודאי דבאופן