גשמי ברכה לא

בראש כולם (עמוס ט'). ע"כ. ור"ל, בראש כל החטאים עומד עון גזל, וי"ל. דר' יוחנן לשיטתי' באגדה דחלק (ק"ח א') שאמר. בוא וראה כמה גדול כחו של גזל. שהרי דור המבול עבר על כל העבירות ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל. שנאמר. כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ. - ואמנם צריך באור. כי הלא מבואר בפרשה שם שחטאו בעון ע"ז ועריות. כמו שיליף שם מלשון ותשחת הארץ. קל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועכו"ם. וידוע. דאלה העבירות הן מאלה שיהרג ואל יעבור עליהן. ובגזל ליתא חומר זה. הרי דאלו העבירות חמירי מעון גזל. ואם כן למה לא נחתם עליהם גזר דין על אלו העבירות עד שחטאו בגזל? וי"ל עפ"י מ"ש במדרשים ובמס' ד"א זוטא (פ"ט). גדול השלום שאפילו ישראל עובדים ע"ז ושלום ביניהם. אומר הקב"ה. כביכול אין אני יכול לשלוט בהם. שנאמר (הושע ד') חבור עצבים אפרים הנח לו. כלומר. מכיון שהם בחבורה כולם כאחד. אבל משנחלקו מה הוא אומר (שם) חלק לבם עתה יאשמו. - ולפי זה. כל זמן שלא גזלו וחמסו והי' שלום ביניהם לא שלטה בהם מדת הדין ולא נענשו. אבל משפשטו ידיהם בגזל. שזה גורם למחלוקת ולפירוד. אז נתפסו גם על יתר העבירות שביניהם ונענשו: (יח) כי ברוב חכמה וגו'. במדרש. כל זמן שאדם מרבה בחכמה מרבה בכעס הוא שאמר שלמה כי ברוב חכמה רוב כעם. ע"כ. לכאורה זה סותר לדבריו להלן (ז' ט') וכעס בחיק כסילים ינוח. הרי שממדת החכמה להמנע מכעס. אמנם להלן בפסוק הנזכר נבאר זה שלא יסתרו הכתובים והענינים. והכל מבואר ועולה יפה. עיי"ש: ב. (א) וראה בטוב. במדרש. וראה בטוב - בטובתה של תורה. אם כן מה ת"ל והנה גם הוא הבל. לפי שכל התורה שאדם לומד בעוה"ז הבל הוא לפני תורה שבעוה"ב. בעוה"ז אדם לומד תורה ומשכח. אבל לעתיד לבא כתיב (ירמיה ל"א) נתתי את תורתי בקרבם. ע"כ. מה שאמר וראה בטוב - בטובתה של תורה. פשוט הוא דסמיך על לשון הכתוב במשלי. כי לקח טוב נתתי לכם וגו'. ומה שהביא ראי' על לעתיד לבא מפסוק נתתי את תורתי בקרבם. יתכן דסמיך על מה שאמרו במס' נדרים (ל"ח א') על דפ' תשא ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו. א"ר יוחנן. בתחלה הי' משה לומד תורה ומשכחה. עד שנתנה לו במתנה. שנאמר. ויתן אל משה, וזה סמיך על הלשון ויתן. דמתנה אינה חוזרת לעולם (רק ביובל. ובזה לא שייך ענין יובל. ע' בכורות נ"ב ב'). ואמנם בכלל צריך באור ענין השכחה שהיתה מצויה אצל משה בתמידית. כי היתכן כן. ולא נשמע כזה על ת"ח שיהי' תמיד לומד ושוכח. ובפרט אצל משה שהי'. כידוע. בעל כשרון גדול וא"כ צ"ל. דהשכחה לא באה בטבע כי אם במכוון מהקב"ה. ואם כן צריך לדעת תכלית כונה זו על מה היא באה ומהרש"א טרח בזה הרבה: אבל ראה זה מצאתי הבאור הנאמן בזה בירושלמי הוריות (פ"ג ה"ח). שבא שם מאמר זה דר' יוחנן בזה הלשון. בתחלה הי' משה לומד