גשמי ברכה כה

לו. שהבאור הוא. כי בכל מה שהאדם עמל וטורח. הכל לטובתו הוא. לטובת נפשו ולתכלית קיומו. מפני כי מתכונת רוח האדם וסגולת נפשו - שכל דבר, הבא לו אחר עמל ויגיעה, ביגיעת הגוף. ויותר מזה - בעמל הנפש. יותר חביב עליו ויותר נוח ורצוי לו מאשר דבר הבא לו בנקל ובהיסח הדעת. וכמו שאמרו חז"ל בנסיונם. "טוב (נוח) לאדם דבר אחד הבא לו בצער (כלומר ביגיעה ועמל) ממאה דברים הבאים לו בריוח" (כלומר. בנחת. בלא עמל ויגיעה) (אדר"ן פ"ג ו') - וכן מתבאר ממאמר ה' ליונה הנביא (בלשון תמיה) אתה חסת על הקקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו וגו' (יונה ד'). ומתבאר מזה. דמטבע האדם להוקיר ולחוס ביותר על דבר שעמל וטרח בו. ובמס' ביצה (ל"ח ב') אמרו: וכי יאכל הלה וחדי? ופרשו רש"י ותוס'. וכי ישמח בדבר שלא עמל בו. עכ"ל. ומתבאר. דעיקר קורת רוחו של האדם ותענוגו הוא רק בדבר שעמל בו: וזהו סוד יתרון אהבת הורים לבנים. וביותר - אהבת אם. כי לבד הקשר הטבעי שביניהם. עוד נתוספת האהבה לסבת רב הטורח והטפול הבאים להורים בגידול הבנים. ועוד יותר טפול האם. על כן חביב להם ביותר פרי טפולם. וכן הוא בדברי תורה. שכל דבר וענין שהאדם עמל לחקור בו. לחקרו. לבקרו. לצרפו. לזקקו ולשכללו ולהבינו יפה יפה בהגיון רוחו. בעומק טעמו וביסוד מקור שכלו. יותר מתקבל לו ויותר נתפס לו ונקלט במוחו ונשמר בזכרונו ויותר נוח לו לשמרו להשתמש בו בפועל לעת הצורך מאשר דבר שלמד ותפס בסקירה קלה בלא כל עמל אשר כנוח לו לתפוס כך נוח לו לאבד: וכפי הנראה. על נקודה זו עמדו חז"ל בנסיונם הנאמן ובהרגשתם הדקה, ואמרו. הלומד ואינו עמל דומה לזורע ואינו קוצר (תוספתא מס' פרה. ז'). והנה מקבילים את העמל בלמוד לקצירת הזריעה ואפשר להסביר טעם הדמיון הזה. מפני שהקצירה המבוכרה והמבושלת די צרכה באה רק אז בעת שהזריעה שלה נשלמה בשלמות ענינה ובתוקף החריצות ובכשרון המעשה בעמל כפים. בשימת הלב ובחקר דעת. וכן הוא בתוצאת הלמוד וקיומו. שיתקיים רק בזה שלומד בעמל ויגיעה להשיג דעת ותבונה. - וכן יקביל לזה מאמר חז"ל בירושלמי ברכות (פ"ה ה"א). ברית כרותה. שכל היגע בתורה לא במהרה הוא משכח. וכן יעיד על זה המאמר הידוע בחז"ל אם יאמר לך אדם לא יגעתי ומצאתי אל תאמין (מגילה ו' ב') - ואמנם יש מדרגות שונות בערך היגיעה. ולא כל האנשים שוים בזה. וכמ"ש בירושלמי ברכות (פ"ב) שיגע רבי בון בתורה בעשרים ושמונה שנה (שנות חייו) מה שלא ייגע תלמיד ותיק במאה שנה". ואעפ"י כן. הכל בכלל יגיעה. ואיש לפי כחו. לפי כשרונו לפי רוחו ולפי מעמדו: וחס לי מאוד להשמיט מכאן מרגלית יקרה בענין זה אשר מצאתי בהגיון רוחו של הגר"א מווילנא. כפי שמתאר תלמידו הגאון רבי חיים מוואלאזין בהקדמתו לספר ספרא דצניעותא עם באור הגר"א (ווילנא. תקפ"א). ואלקט משם קטעים קטעים מדברים השייכים לענין שלפנינו לענין גודל מעלת היגיעה בתורה. ע"י הלומד בעצמו. כמש"כ. והדברים מפליאים. מרעישים ומבהילים