גשמי ברכה כד

תוקף אורה. ומתבאר מזה. דיסוד דין זה רצוי לא רק עפ"י הקבלה. כדברי הספר הנזכר. אך דרוש לקרבו לאשרו ולקיימו גם עפ"י התורה הנגלית בדברים ברורים ונאמנים ובטעם נאמן ומסתבר מאד - וקורא אני על הלכה זו שנדחתה מהאחרונים וממנהג העולם שמברכין על הלבנה לאחר ארבעה וחמשה ימים מזמן המולד. והיא כאלמנה בדודה ושוממה. ברוך מציב גבול אלמנה: וקרוב לומר דמכאן נובע המנהג בעת שמברכין החודש לדרוש לדעת זמן המולד של הלבנה. שהוא כדי לחשב זמן שבעת ימים מאותה השעה ולברך ברכת הלבנה. וזולת זה לא ראיתי טעם למנהג זה. וברבות הימים נשכח הטעם ונשאר המנהג בתומתו - והנה יש לנו עוד דברים בענין זה. אך כבר יצאנו מגבול הקיצור. ודי בזה. ובספרנו מקור ברוך כתבנו עוד הרבה מענין זה. הכל הבל. במדרש. שבעה הבלים אמר קהלת. כנגד שבעה עולמות (שבע תקופות) שאדם רואה בחייו: בן שנה דומה למלך. הכל מחבקין ומנשקין אותו. בן שתים ושלש שנה דומה לחזיר שפושט ידו בביבין (צנורות של שופכין). בן עשר קופץ כגדי. בן עשרים נוהם כסוס ובעי איתתא. נשא אשה הרי הוא כחמור. הוליד בנים מעיז פניו ככלב להביא לחם ומזונות. הזקין - הרי הוא כקוף (בלא דעת שלמה). ע"כ - והנה החשבון מן שבעה הבלים בפסוק זה בארנו בתחלת דרשה הקודמת. ומה שאמר נשא אשה הוא כחמור. לפי פשוטו הכונה שהוא עמוס משא להקים ביתו ולפרנסו. ועל דרך לשון הכתוב וישאו את שברם על חמוריהם (פ' מקץ): אמנם י"ל עוד בכונת המשל עפ"י מה שכתבו התוס' בב"ב (כ' ב') ד"ה ושל חמור. דעצים הנושאים את הרחיים נקראים חמור. מפני שהם נושאים כחמור. ונסתייעו לזה ממשניות דמס' כלים. והנה ידוע. דנשואי אשה נקראים רחיים בצוארו (קדושין כ"ט ב'). ואחרי שאחר שנשא אשה הוא נושא רחיים. לכן נקרא חמור. וכדברי התוס'. (ג) בכל עמלו. במדרש. יכול גם בעמלה של תורה. ת"ל בכל עמלי בעמלו הוא דאינו עמל אבל עמל הוא בעמלה של תורה. ע"כ. ואין הלשון מבורר כ"כ. ונראה דצריך לומר. בעמלו הוא דאין לו יתרון. אבל יש לו יתרון בעמלה של תורה. וכן הוא הלשון במס' שבת (ל' ב') על פסוק זה. בעמל שתחת השמש הוא דאין לו יתרון. אבל בעמל שקודם השמש יש לו יתרון. ומאי ניהו. העמל בתורה. ועיין בדרשה הבאה. - וטעם הדרשה מן עמלו. הוא על דרך הדרשה במס' שבת (קי"ג א') על הפסוק דישעיה (נ"ח) ממצוא חפצך ודבר דבר חפצך הוא דאסור לדבר בהם בשבת. אבל בחפצי שמים מותר שיעמול תחת השמש. בתלמוד שבת ל' ב'. בעמל שתחת השמש הוא דאין לו יתרון. הא בעמל שקודם השמש יש לו יתרון. ואיזו היא. זו העמל בתורה. ע"כ. ונראה שמרמז ענין התורה בלשון עמל שקודם השמש עפ"י המבואר באגדות (מ"ר ר"פ בראשית) שהתורה היתה צרורה אצל הקב"ה עוד טרם נברא העולם. ועל דבר מעלת היגיעה בלמוד והיתרון הבא לרגלה להלומד כתבתי הרבה במבוא לספרי מקור ברוך. ולגודל יקרת הענין וחשיבותו ונחיצותו אעתיק בזה קטעים אחדים משם: הראשון להוכחת המעלה בזה הוא הכתוב במשלי (ט"ז) נפש עמל עמלה