גשמי ברכה כג

וסמכו זה על לשון פסוק זה. על מספר השבע פעמים שם הבל שבו. כפי החשבון: הבל - אחד. הבלים - שנים (הרי ג'). הבל - אחד (הרי ד'), הבלים - שנים (הרי ו'). הכל הבל אחד. וביחד שבעה. וזה לרמז וסימן: וקרוב לומר. שמספר שבעה ימי אבילות הוא גם כן כנגד מספר זה. שהחי יתבונן ויתן אל לבו: ואמנם במקום אחר כתבתי בטעם מספר שבעת ימים הקצובים לאבילות. ולהיפך לשמחת חג ונשואין עפ"י המבואר באגדה בחלק (ק"ח ב'). ויותר מזה בתוספתא סוטה פרק י' על הפסוק בפ' נח ויהי לשבעת הימים והמבול הי' וגו'. מה טעם לשבעת הימים. שהטעימן הקב"ה לדור המבול מאכל ומשתה וישבו ואכלו (במשך השבעת ימים) כדי שידעו מה אבדו. ע"כ. ומתבאר מזה. שסיפוק כל דבר הבא לאדם ישתלם במשך שבעת ימים. וקמי שמיא גליא זה. ומכיון שרצה הקב"ה להשביע לרויה את דור המבול בשפק תענוגים עד הסיפוק הקיצוני. כדי שידעו מה אבדו במבול לכן קבע לזה זמן שבעת ימים: ואחרי שרצה הקב"ה להנאות לישראל בחגים ובנשואים בדי ספוק שמחה. לכן הוקבע לזה זמן משבעת ימים. וזהו טעם שבעת ימי החג ושבעת ימי המשתה. וכן מצינו באחשורש. שרצה להנאות לבני מדינתו בספוק שמחה ומשתה "עשה משתה שבעת ימים". - ומינה - מדספוק שמחה בא רק במשך שבעת ימים. הנה כנגד זה ספוק צער בא גם כן במשך זמן זה. וזהו טעם משבעת ימי אבילות. כדי להפיק הספוק הקצוני מהצער. וכמש"כ בשופטים (י"ד) ותבך עליו שבעת הימים אשר הי' להם המשתה. והוא מקרא קצר. ושעורו: ותבך עליו שבעת ימים כנגד שבעת הימים אשר הי' להם המשתה. זה לעומת זה: וצריך לומר. שכן הוא בטבע. שכל דבר שצריך להשתלם בענינו. דרוש לזה זמן שבעת ימים. ומזה הטעם אמרו במ"ר פ' תצא בטעם מילה בשמיני כדי שבמשך שבעת ימים יתחזקו דמו וכחותיו של הנולד. וכן הוא הטעם ממצות קרבן בע"ח שהוא מיום שמיני. - וגם קרוב לומר. שמטעם זה הוקבע מספר שבעת ימים לטהרת הזב והזבה (פ' מצורע). כדי שלאחר זמן זה ישובו בכולם לאיתנם ממחלתם. וכן זה הטעם מהסגר מצורע לשבעת ימים ועל כן אמרו במדרש שוחר טוב (ט') כל מנין שבעה חביב הוא. ועל כן. לבד אלה הענינים שחשבנו מצינו כמה וכמה מצות שנצטוו במספר שבעה: שבעה ימי שבתא. שבעת ימי נדה. שבעה נקיים. שבע שנות שמיטה. שבע שמיטות ביובל. שבעה קני מנורה. שבע הזאות ביוהכ"פ. שבעה ימי ישיבת סוכה. שבע הקפות למזבח. טהרת הטמא ביום השביעי. ועוד הרבה. והכל מטעם שבארנו. מפח דמספר זה משלים ספוק תכלית כל דבר וענין. ויש לדון בזה במה שכתב הב"י בטור או"ח סוף סימן תכ"ו בשם ספר שערי אורה. כי על פי הקבלה אין לברך על חדוש הלבנה עד שיעברו שבעת ימים משעת המולד. והובא דין זה בשו"ע סימן הנזכר סעיף ד'. והאחרונים דחו דין זה מהלכה. ולפי מה שכתבנו. דכל דבר שצריך להשתלם בענינו דרוש לזה זמן שבעת ימים. ואחרי שצריך לברך על הלבנה במלא תוקף אורה, כמבואר בב"י שם. הלא דין הוא שדרוש לברך רק אחר שבעת ימים מהמולד. שאז נשתלם