גשמי ברכה כ

הדבר, וכן קיי"ל בב"ב (ל"ט ב') מחאה בפני שלשה, ומתבאר שם דזה מטעם פרסום, וכן בגיטין (מ"ו א') במשנה, כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר, ואמרו שם בגמרא וכמה רבים שלשה, ופירש הרמב"ם שם בפי' המשנה דהוא מטעם פרסום, ואיך זה ישתוו כל הענינים ההם עם זה שבכאן שלקח לתכלית הפרסום עשרה אנשים, וכן מאמר שמואל שהבאנו: ואולי יש לחלק, דאעפ"י שע"י שלשה ג"כ יודע הדבר, אבל אינו בהכרח שיתודע לכל העולם, ולמען יתודע לכל העולם אינו מתפרסם בפחות מעשרה, ולפי זה יש סברא לומר, דבכל אלה המקומות שחשבנו שדי בשלשה אנשים איירו הענינים פרטיים, הנוגעים ליחידים. ואינם נוגעים כלל לכלל האומה, ולכן די בשלשה עפ"י הסברא חברך חברא אית לי' וכו' ויגיע הדבר למי שדרוש לדעת. אבל כאן בענין שלפנינו איירי בהלכות שנוגעים לכלל דיני התורה שכל ישראל צריכים לדעת זה, כמו הדין דעמוני ולא עמונית וכו' והדין המזכה לעוברה לכן באופנים כאלה צריכים להשתדל שיתפרסם בטח לכל ישראל ולזה דרוש עשרה אנשים דוקא: ודבר פלא בענין זה במס' יבמות (ק"א ב'), רב שמואל בר יהודה הוי קאי המי' דרב יהודה, אמר לי', סק (עייל) לאצטרופי בי חמשה לפרסומא מילתא, ואיירי התם לענין חליצה דכתיב בה ונקרא שמו בישראל, וצריך לפרסם זה, ודבר פלא הוא, כי מעולם שמענו שני מספרים לתכלית הפרסום, שלשה ועשרה, אבל חמשה לא שמענו. וצ"ע: (ז) שלף איש נעלו. רגילים אנו לפרש שם נעל - נעל הרגלים, אכן כאן תרגומו וטלע גבר ית נרתק יד ימינו. וי"ל בטעמו, משום דעל הרוב, כשנזכר שם נעל סמיך לי' שם רגל, כמו בפ' שמות של נעלך מעל רגליך, ובפ' בא, ונעליכם ברגליכם, ובפ' תצא, וחלצה נעלו מעל רגלו, וביחזקאל (כ"ב) ונעליך תשים ברגליך, וגם מלשון מחוט ועד שרוך נעל (פ' לך) משמע דמוסב על בתי רגלים, שהם נקשרים בשרוך, וכמו בישעיה (ה') ולא נתק שרוך רגליו, וכאן כתיב השם נעל בהתבודדות משם רגל: ועם זה י"ל בטעמו שביכר לפרש נעל יד מאשר נעל הרגל, שעכ"פ אין הכרח מוכרח לזה, משום דמצינו שם נעל המורה על בוז וכלימה, כמו על אדום אשליך נעלי (תהלים ס' וק"ח). ושם בודאי מוסב על נעל הרגלים ובדרך בזיון, וכהוראת תחלת הפסוק, מואב סיר רחצי אשתמש ב' (כמו עם סיר רחיצה) על. אדום אשליך נעלי אסגור רגליהם בנעליהם, עליהם, וכן בחציצה. משתמשים בנעל הרגל לאות בזיון להנחלץ, מבואר בתורה. ולכן דעתו של בעל התרגום. שלא יתכן, שבדבר הנועד לבזיון ישתמשו לקנין בכבוד לאנשי כבוד: י) קניתי לי לאשה. ובפסוק הקודם אמר, קניתי את כל אשר לאלימלך, ולא אמר קניתי לי. ויתכן עפ"י המבואר במס' ערכין (ט"ז א') על הפסוק דפ' מצורע, ובא אשר לו הבית מי שמייחד ביתו לו ואינו רוצה להשאיל כליו לאחר, ומדייק זה מלשון לו' (אשר לו הבית), שמחשב, שביתו אשר אתו, לו לבדו הוא לדבר קיימי ונצחי (כי כן מורה הלשון "לו". כמ"ש במ"ר ויקרא (פ"כ) כל מקום שנאמר לו אינו זז לעולם), ולכן אינו רוצה להשאיל מה שיש לו, ולכן נענש שש בנגעי בתים: