גשמי ברכה יט

(טו) וימד שש שעורים. כבר דרשו באגדות, אי אפשר לומר שש סאין לפי שאין דרכה של אשה לשאת כמשא זה, אלא שש שעורים ממש, ורמז לה, שעתיד לצאת ממנה בן שיתברך בשש ברכות, והוא מלך המשיח דכתיב בי' (ישעיה י"א) ונחה עליו רוח חכמה ובינה עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה': ואמנם עם כל זאת קשה הדבר, כי גם לתכלית רמז הי' אפשר לעשות בדרך כבוד וממשי, וכמו ביוסף שנתן לבנימין חמש חליפות שמלות (פ' ויגש) גם כן לתכלית רמז שיצא ממנו בן שיצא בחמש לבושי מלכות, והוא מרדכי, כדכתיב ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור וארגמן וכו', אבל בנתינת שש שעורים, לו גם ברמז יש בזה חלול כבוד וכלימת פנים: ואולי י"ל באור הענין עפ"י מה שאמרו במס' כתובות (קי"א ב') בברכותיה של ארץ ישראל, שהי' משקל חטה אחת כמשקל שתי כליות של שור גדול, ותפס מין חטה משום דסמך זה על לשון הפסוק בפרשת האזינו, עם חלב כליות חטה, אבל אין הכי נמי היו מבורכים במשקל בערך כזה גם יתר מיני זרעונים ובכללם גם שעורים, וא"כ היו שש שעורים מנה יפה שראויה לכבד בה: ויתבאר לפי"ז הלשון וישת עליה, שהוא כמו דכתיב (פרשת וירא) בהגר, שם על שכמה, והנה אם היו שעורים אחדים כפי הרגיל. הלא אפשר לקחת ביד, אבל אם היו במשקל כבד. כמבואר, הי' צריך לסדר המשא עליה, וזהו וישת עליה: ד. (ב) ויקח עשרה אנשים מזקני העיר. בגמרא כתובות (ח' ב') מפרש, דבאותו יום נתחדשה ההלכה שהנקבות מעמון ומואב מותרות לבא בקהל, שדרשו, עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית, ולכן לקח עשרה אנשים כדי לפרסם הדבר, ומפרש עוד בגמרא לראי' שזה הי' לתכלית הפרסום, כדאמר לי' שמואל לרב חנא, פוק ואייתי לי בי עשרה ואימא לך באנפייהו המזכה לעובר קנה, וזהו כדי שיתפרסם הדין: ומה שאמר מזקני העיר. יתכן שהכונה מחכמי העיר, עפ"י הדרשה אין זקן אלא מי שקנה חכמה, ועשה כן, למען תתקבל ההלכה החדשה הנזכרת, ובמעמד חכמים יאמנו הדברים ביותר: והנה איתא במס' שבועות (כ"ה ב') בענין דאיירי שם, והוא שניכר לשלשה בני אדם, ופירש"י, שכבר ידעו שלשה וכו'. דמידי דידעו בו תלתא בני אדם הוי מפורסם, עכ"ל, וכן קיי"ל במס' ערכין (ט"ז א') כל מילתא דמתאמרי באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא, מאי טעמא, חברך חברא אית לי' וחברא דחברך חברא אית לי'. ומתבאר, דגם ע"י שלשה מתפרסם