גשמי ברכה טז

ואין הלום אלא מלכות, שנאמר, מי אנכי כי הביאתני עד הלום. ויתכן, כי כמו הכא כמי התם מדייק מדלא כתיב כאן גשי הנה, וכמו ביהושע (ג') גשו הנה, ושם אל תקרב הנה, כמו בש"ב (כ') קרב עד הנה. ולשון "הלום" מצינו שנמלץ על גבול מוסרי ועיוני ומכובד, כמו בשופטים (כ') הבו לכם דבר ועצה הלום, ובתהלים (ע"ג) לכן ישוב עמו הלום, שהכונה, לכן שובב העם עד מדרגה פחותה כזאת, ולהיפך, שמגיע עד מדרגה יותר גבוהה כמו מלכות, וכדמפרש. והכל הולך על דרך דרש אגדי: (יז) ותחבוט את אשר לקטה. אפשר לפרש, כי לא הניחה מלאכת החביטה לעשות בבית, מפני כי טרם שנחבט הי' המשא גדול מלישא בפעם אחד, והיתה מוכרחת לישא בשתים או שלש פעמים, הלוך ושוב מביתה לכאן, וכבר הגיע הערב, כמו שכתוב ותלקט עד הערב, לכן חבטה מקודם ויהי הנקל לה לישא הכל בפעם אחת: (כ) אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים. הנה לא מצינו מה שעשה חסד עם המתים (ועיין במ"ר), אבל י"ל הכונה פשוטה, שהוא על דרך הלשון זכרתי לך חסד נעוריך (ירמיה ב') כלומר, שזוכר הוא עוד נדבת לבה ורוחה הנדיבה, וכאן כונה נעמי לאלימלך ובניו, ואמרה, שבזכות נדבת לבו ורוחו הנדיבה אליהם הוא מושך עתה חסד לה: קרוב לנו האיש. מצינו בתלמוד (תענית ז' א') מי נתלה במי, הקטן נתלה בגדול, ולפי זה אחרי שבועז הי' אז עשיר ומכובד גדול בעירו, והיא ורות נחשבות לגריות ועניות, אם כן היתה צריכה לומר קרובים אנו להאיש, אך רצונה בזה להשגיא גודל ערך יחוס משפחתה ער כי גם בועז מתיחס אחריה, ולכן אמרה קרוב לנו האיש, כמו שהוא מתכבד בה ובמשפחתה: (כא) עם הנערים אשר לי, המשך כל לשון הפסוק הזה, ותאמר רות המואביה גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין. ואמרו על זה במדרש, בודאי מואביה היא, שהרי היא אמר עם הנערות והיא אמרה עם הנערים. ופשוט, דמדייק דהלשון "מואביה" כאן הוא כלל מיותר, דידוע הוא למדי מענינים הקודמים, ולכן אמר, דודאי מואביה היא, כלומר, כאן הראתה לדעת שמואביה היא שלא היתה זהירה בילדותה להתחבר עם נערים, ועל כן הוציאה עתה מפיה את דברי בועז בשנוי לשון "את הנערות" שאמר הוא, ואמרה "עם הנערים": וגם י"ל לזכותה של רות, דהלשון בודאי מואביה היא, פשוט, שאינה יודעת לדבר כן בלשה"ק ולא הבחינה בין לשון זכר ללשון נקבה. ונעמי בהמשך דבריה אתה הרגישה בזה ותתקן הלשון באמרה לה, טוב בתי כי תצאי עם נערותיו: ואמנם במק"א כתבתי, כי לפנים בישראל הי' השם "נער" משותף לזכר ולנקבה, וכמו בשפות העמים, כאשר יאמר הסלאוי DZICCKO והגרמני KIND, שהוראתם ולד, עולל, משני המינים, ורק בהמשך הזמנים נצטיינו השמות לזכר לבדו (נער) ולנקבה לבדה (נערה): וכן לפנים לא הי' חילוק בין המלים "הוא" ו"היא" אך שניהם באו בווי"ן, וזה הוא מפני שהמלה הזאת ("הוא") הוא בינוני פעול מן "הוה", כמו