גשמי ברכה קכז

שם. לא הגידה. "היא משועבדת לו". לפי זה יותר יש לכוין עפ"י הדרש לבת - לבית, שבודאי משועבדת לו. וגם לא לכבוד למלך לשלול אשה מבעלה: שם. וישם. אלא בראשה.. "כי לא הולמתה". וכן אמר המן בהרצאתו למלך (ו' י') ישימו כתר מלכות בראשו (וכיון לעצמו): צד 10 קצף "ולא אמר קצפו". באמת כך הוא מחקי הלשון, כי בהקדם הפעל להשם יבא (על הרוב) הנשוא בלשון יחיד: רעה צאן עבדיך (פ' ויגש) תחת - רעי, ויבא משה ואהרן (פ' שמות), וימת ער ואונן (פ' פנחס), ויהי אנשים אשר היו טמאים (פ' בהעלתך) תחת ויהיו ועוד הרבה: צד 12 ובזה. המן מה"ת.. אשר חמוה'. ההסבר בזה נעים לחיך. ואני פרשתי עפ"י הגמרא במגילה י"ב א' מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה, מפני שנהנו מסעודה של אחשורוש (כלומר, מפני שאכלו מאכלות אסורות) והנה זה פלא, אשר על איסור מאכלות אסורות יענשו במיתה, בעוד שזה רק בלאו דלא תאכל כל תועבה (כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, חולין קי"ד ב'). וזה הוא ששאלו, המן מה"ת מניין, כלומר, איפה רמז בתורה לענין המן (החיוב באסון הכליה) שעל איסור לאו יתחייבו מיתה, והשיב, המן העץ, והכונה, ששם נגזרה על אדה"ר גזירת מיתה על שעבר על צווי לאו ומעץ הדעת... לא תאכל כי ביום אכלך ממנו מות תמות, הרי חזינן דאפשר (אולי בעידן ריתחא) שיבא עונש מיתה גם על לאו לבד, וסמך זה על לשונות באותיות דומות המן המן: צד 14 ומרדכי. "מנ"ל זה". במדרש הלשון ומרדכי ידע - מנא ידע, והשאלה מתמיהה מאוד, כי אחרי שהדת נתן בשושן גלוי לכל העמים, הלע ידעו כל ישראל מזה. וכן אינו מבואר הלשון והעיר שושן נבוכה (קצור לשון הוא, והכונה, ויהודי עיר שושן נבכו, ויש הרבה כאלה במקרא), דלשון נבוך מורה על מי שמבולבל ונטרד בדבר בלתי ברור לו ענינו ומהותו, וכאן הלא ידעו הכל ברור, אך כפי המתבאר הי' כתוב בפקודה רק "להיות עתידים ליום הזה" ולא פורש המטרה, והיהודים חשו רעה, מסבת יחושי המן למרדכי, והיו נבוכים מבלי דעת המטרה, ומרדכי ידע הכל עפ"י בעל החלום: צד 15 לבד. "ואין לו ריע במקרא". הפעלים שהובאו כאן הם ממובן מסיעים ומנהיגים, אבל כאן הוא מענין הגעה. ויותר יש לצרפו ללשון שטו העם, וישוטו בכל הארץ (ש"ב כ"ד), משוט בארץ (איוב א') שענינם השתרע ברחבה, ובהושיט המלך את השרביט, שאז הי' לבו טוב להבא, הוא מושיט ברחבת התנועה ובגדולת הרוח, והוא כמו "לבד מאשר יגיע לו המלך באהבה את שרביט הזהב: צד 16 ד"ה ותאמר. "ואמרת אסתר בכתבא". ראיתי בתרג"ש, והנה בפסוק י' מתרגם ואמרת אסתר להתך, ושוב בפסוק י"ב ויגידו למרדכי, מתרגם ותניאו למרדכי בכתבא ית פתגמי אסתר, ועוד שם בפסוק ט"ו, ואמרת אסתר בכתבא. ומה שנ"ל בטעם התרגום הזה, דמכוין למ"ש בגמרא מגילה (ט"ו א') ויגידו למרדכי את דברי אסתר, ואלו התך לא אזל לגבי', מכאן שאין משיבין על הקלקלה, כלומר לפי שלא קבלה אסתר את דרישת