גשמי ברכה קכג

שנית, הלא מצינו כ"פ אין מספר לשון עיני ה', ברבים להתחיל מפ' בראשית ונח מצא חן בעיני ה', אם נא מצאתי חן בעיניך, עיני ה' אל צדיקים, והרבה הרבה מאוד, וכן ואזניו אל שועתם. וכן בשאר אברי הגוף, ומעשי ידיו מגיד הרקיע, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (ס"פ משפטים) וכן אמר איוב, כי תמאס יגיע כפיך, וכן מצינו בחז"ל (כתובות קי"א ב'), רבש"ע, רמוז לי בעיניך ואחוי לי שינייך. ועל האמת אין בזה כל זרות יען כי לשונות אלה באים רק לפי השגתם ותפיסת ציורם של בני אדם, ועל דרך הלשון אם שנותי ברק חרבי (פ' האזינו), וה' בשופר יתקע (זכריה ט') וכי חרב ושופר יש לו, אלא רק משל ע"ד תפיסת בנ"א. וכן משמע מלשון איוב הנ"ל, כי תמאס יגיע כפיך, אעפ"י שלא שייך בו יגיעה: ומה ששנה התנא באבות עין רואה ואוזן שומעת, בלשון יחיד, פשוט הוא, שתפס לשון הכתוב במשלי (כ') עין רואה ואוזן שומעת: צד 11. בד"ה לאמותם בסוף העמוד "הא דאיתא בספרים" - כן הוא מפורש בגמרא ב"מ (נ"ט א'), אין הברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו: צד 13. בד"ה אם. על דברת התרגום זכריה בן עדו, אין ספק שצ"ל בן יהוידע, וראי' מכרחת לזה, שהרי הוא קורא אותו "כהנא רבה", ובזכריה בן עדו לא מצינו שהי' כהן: ואף גם זכריה בן עדו לא הי' בן עדו ממש, כי אם בן בנו, כמבואר ריש זכריה, בן ברכיה בן עדו, ורק בס' עזרא (ה') נקרא על שם אבי אביו, וכמו לבן בן נחור, (פ ויצא) אעפ"י שהי' בן בתואל ונכד נחור, ובפ' מטות (ל"ב מ"א) יאיר בן מנשה, והי' בן שגור בן חצרון אשר ילדה לו מכיר בן מנשה, כמבואר בדהי"א (ב' כ"ב), ובס' יהושע (כ"ב כ') עכן בן זרח, והי' בן כרמי בן זבדי בן זרח, כמבואר שם (ז' א'), ובמלכים א' (י"ט ט"ז) יהו בן נמשי, והי' בן יהושפט, בן נמשי, כמפורש במ"ב (ט"ו ב'), ובדניאל (ה' ב') בלשצר בן נבוכדנצר, והי' בן אויל מרודך בן נבוכדנצר: ויש להעיר בענין זה במש"כ בפ' שמות בענין בנות יתרו, ותבאנה אל רעואל אביהן (מוסב על יתרו) ומפרש בספרי פ בהעלתך, וכי רעואל שמו והלא יתרו שמו (ויתרו הי' בן רעואל), אלא מכאן שהתנוקות נוהגין לקרוא לאבי אביהן אבא סתם, ע"כ, והנה מהשמות שחשבנו מתבאר שלא רק התנוקות, אך גם הכתובים נוהגים כן. וצריך לומר במה שתלה הספרי דבר זה במנהג תנוקות, הוא מפני שדיבר בהוה, דאיירי בבנות יתרו, כמש"כ: ויש להעיר בענין זה בדברי הרמ"א באו"ח סימן קל"ט סעיף ג' בשם ס' תרומת הדשן, ואכ"מ: צד 14. בד"ה ואנכי סוף העמוד כי את כולנו לא יזנח ה' בפעם אחת" ענין זה מתבאר בפסחים פ"ז ב', צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפזרן בין האומות, ופירש"י, שאין יכולים לכלותם יחד, עכ"ל, ויש להעיר שלא סמכו זה על הפסוק דיעקב, והיה המחנה הנשאר לפליטה: צד 17 בסוף העמוד ד"ה וינה "א"כ עורבים מבעי לי'" וכתבו תוס' שם ואע"ג דכתיב עברים, מצרים, ולא עבריים, מצריים, התם ליכא למטעי, עכ"ל ועפ"י דברי תוס' אלה הגינותי בעז"ה על