גשמי ברכה קכב

הפלגה והמגדל), ולא נתבאר טעם ומקור הדרשא, ועפ"י מש"כ דייק הלשון וישבו, שישבו במנוחה ושלוה, ולא יכל השטן לסבול זה, וקפץ להתעותם וכן יתבאר בפ' תשא, וישב העם לאכול ושתה ויקומו לצחק, והבאור הוא, שמפני שישבו בנחת ובשלוה, זה גרם להם לצחק, ולא כמו באצילי בני ישראל שנאמר בהם (ס"פ משפטים) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, שהבאור הוא, שאעפ"י שכבני אדם היו מוכרחים לאכול ולשתות, אך מפני קדושת המחזה לא עשו לאכילתם תכונת קבע, וע"כ לא כתיב וישבו לאכל ומטעם הוראה זו בלשון וישב תתבאר הדרשא הידועה, בסכות תשבו, תשבו כעין תדורו, והיינו בישיבת קבע, ולא כמו בדירת ארעי: וכנראה גם דעת חז"ל בהוראת לשון זה כמש"כ, שכן אמרו במס' מגילה (כ"א א'), אין ישיבה אלא לשון עכבה, שנאמר ותשבו בקדש ימים רבים: ומכל זה יתבאר לשון וענין הכ' כאן, היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח, שיען שישבה בתוך הגוים בקביעות ובשלוה ומנוחה, וע"י זה באו להתערב בגוים, על כן נענשה ולא מצאה מנוח: ויתבאר הלשון בפי בלק, הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב, כשהוא עם לבדד, שלא יתערב בגוים, אז ישכן, מלשון אף בשרי ישכן לבטח (תהלים), ובגוים - אבל כשמתערב בגוים, לא יתחשב, אין לו חשיבות, כי הגוים ירדפוהו ויקלו בו: צד 7. ד"ה כל עמה מה שהעיר בשם כבוד אחיו הגנ"י, דהאיך יתכן שזה המבקש לחם להשקיט רעבונו יקרא זולל על דקדוק זה עמדו במ"ר, ואמרו, מהו זוללה מאוסה, (הוא ע"ד הלשון כל מכבדיה הזילוה, כרום זלות לבני אדם (תהלים י"ב), ובחז"ל, ליתא דבי דינא, והנה הוציאו המלה זוללה מפשטה מפני ההערה הנ"ל: ועפ"י באור זה נראה לפרש בירמיה (ב'). מה תזלי לשנות את דרכך, שפירושו מה תזלזלי בעצמך לשנות את דרכך. והמפרשים תזלי מענין הלוך, מלשון אזל, והוא דוחק: צד 8 בענין זכור ושמור בדבר אחד נאמרו. על דעתי יתפרש בפשיטות, דאחר רי שהדברות האחרונות הם רק חזרת הדברות הראשונות, אם כן איך יתכן שבראשונות כתיב זכור ובאחרונות שמור, על זה אמר דבדבור אחד נאמרו, ובירושלמי נדרים פ"ג מוסיף על זה "מה שאין הפה יכול לדבר והאוזן לשמוע", ולכן סידר דבור אחד בראשונות ואחד באחרונות. וכן צ"ל במ"ש שוא ושקר בדבור אחד נאמרו, ועוד: שם. בד"ה ועוד. אמר לשון "אל" ולשון "על". - כזה מצינו גם בישעיה (כ"ב), בא אל הסוכן הזה על שבנא, ובירמיה (ז') הנה אפי וחמתי נתכת אל המקום הזה על האדם ועל הבהמה. וצ"ל שכן הוא מדרך הלשון, וכן מצינו, כי להוראת פעל אחד ישמשו שניהם (אל ועל), כמו ואל אישך תשוקתך, ובשה"ש (א') ועלי תשוקתו, ונהרו אליו (ישעיה ב') ונהרו עליו (מיכה ד') ועוד כהנה: צד 9 בד"ה על. על דברת התיו"ט באבות, במ"ש עין רואה ואוזן שומעת, בלשון יחיד, יען כי לא אדם הוא שיש לו עיני בו"ד וכו'" דברים אלה מרפסין איגרא, ראשית מה נ"מ בזה, בין לשון יחיד ללשון רבים,