גשמי ברכה יב

וכן הוא בחיי משפחה, כיון שראש המשפחה וגדול הבית מת, אז הנשארים אחריו, אעפ"י שהם מרובים בכמות בטלים הם לגבי', כטפל נגד העיקר, שהוא עיקר הבית, ולכן שייך הלשון ותשאר היא ושני בניה, דכולם בטלים הם לגבי ראש המשפחה. וזהו באור הלשון נעשית כשירי מנחות, שגם שם כמות גדולה ופשוטה בטלה לגבי איכות מעט וחשוב: (ד) וישאו להם נשים מואביות. יש לפרש המשך ענין זה להפסוק הקודם, וימת אלימלך, שכל זמן שהי' הוא חי לא הי' מניחם לקחת נשים מואביות, כי באותו הזמן לא נתחדשה עוד ההלכה מואבי ולא מואבית, ונתחדשה זה אך בימי בועז, ומכיון שמת, ונשארה היא לבדה, לא יכלה לעצור בעד חפצם זה, ואז נשאו להם נשים מואביות, ועיין עוד השייך לענין זה בבאור פסוק הבא: (ה) ותשאר האשה משני ילדיה. למעלה בפסוק ג' כתיב ותשאר היא ושני בניה, וכאן מכנה אותם הכתוב בשם ילדיה, וקרוב לודאי, כי בא השנוי במכוון, ויותר מזה לבד השנוי התמוה כשהוא לעצמו, עוד יותר תמוה הדבר, כי הלא אז בעת מות אלימלך היו מעוטים בשנים מאשר עתה בעת שמתו, כמפורש בפסוק הקודם וישבו שם כעשר שנים, ועל אנשים כבירים בימים הלא לא יונח לשון "ילד", כי אם "בן", ובכל זאת שינה הכתוב וקרא אותם אז בילדותם בנים, ועתה לאחר עשר שנים ויותר קרא אותם ילדים, והוא פלא. ומצינו שם ילד בזה העוסק במעשה ילדות, כמו, ילדים וילדות משחקים ברחובותיה (זכריה ח'). ואיך שהוא, הפלא על השינוי משם בנים לשם ילדים בזמן מאוחר הוא פלא מוחלט: ג ונראה לומר בזה עפ"י המבואר במדרשים ריש פרשה קרח, על הפסוק ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, כי זה שלא ייחס הכתוב למעלה אחר לוי – בן יעקב, הוא משום דיעקב אבינו ביקש רחמים שלא יתייחש בן כושל זה, קרח, אחריו. וזה מרומז במ"ש בדבריו על שמעין ולוי, בסודם אל תבא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי, ואמרו שם במדרש, בסודם אל תבא נפשי, זה מעשה זמרי, דכתיב בי', זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, ולא כתב בן יעקב, ובקהלם אל תחד כבודי, רמז להלשון ויקהלו על משה דכתיב בקרח, שלא די ייתייחש שמו עליו, כמו שכתבנו: ומבואר מזה, דאבות מקפידים שבנים כושלים לא יתייחשו אחריהם, ולא יקראו להם בשם בנים. וטעם הדבר פשוט, משום דשרש שם "בן" הוא בנה", מלשון בנין, ואמרו בתנחומא פ' בראשית על הפסוק ויולד בן, למה נקרא שמו (של זכר) בן, לפי שהוא בונה את העולם. **(ועפ"י זה פרשתי לשון הירושלמי בפסחים פ"ב ה"א על הפסוק בר"פ תזריע, אשה כי תזריע וילדה זכר, זכר, לרבות את המת, שאפילו אם ילדה ולד מת ג"כ תתנהג בדין הפרשה, והמפרשים לא פרשו איפה מרומז בלשון זכר - רבוי המת, ופרשתי, משום דשם "בן" באורו - שבונה. את העולם, ומובן הדבר שרק חי בונה ולא מת, ולכן אם הי' כתיב וילדה בן, הי' במשמע רק חי, משא"כ שם זכר יונח על המין, ואפילו מת. במשמע:)** והנה בודאי רצון אב