גשמי ברכה קטז

ואמנם לכאורה כיון דקאי על לע"ל הי' לו לומר "אתן", בלשון עתיד. אך כבר כתב הר"ן בפ"ק דקדושין, דהלשון נתתי מורה גם על להבא, כדכתיב נתתי כסף השדה קח ממני: צד 8 החכם. עיניו מחשבתו", וכמו גל עיני וגו' מתורתך, והאר עינינו בתורתך שבאורו רעיוננו ומחשבתנו. ומכוון זה למ"ש ביבמות ט' א' כמדומה לי שאין לו מות בקדקדו: צד א ד"ה עת להרג. ולשון הריגה במילה י"ל דמשמע פציעה" גם שלא במילה משמעו כן, והכתוב אומר הן יקטלני (כמו יהרגני) לו איחל, הרי דקטל הוא פצע וחלישות, אחרי דאח"כ הוא מיחל. ובחז"ל (בכ"מ) מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא, וכן המאמר אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, שפירושו, מחליש ומרפה עצמו, ובתענית כ"ז ב', כדי שלא יצאו ממנוחה ותענוג לצער וימותו כלומר, שיחלשו, וכן ביבמות צ"ה ב' ובתמיד ל"ב א'. מה יעשה אדם ויחי', ימית את עצמו יחליש יצרו, ומזה ענין בתורה גם בעליו יומת, כלומר, יענש: שם. ד"ה עת להשליך אבנים. "שדוחה המצוה את ת"ת". כמה קשה לכנות דחוי ת"ת בפעל "השלכה" שבא במובן נטישה ועזבה בבזיון וצער, כמו וישליכם אל ארץ אחרת, לכלב תשליכון אותו, והשלכתי אתכם מעל פני (ירמיה) על אדום אשליך נעלי (שם), איש שקוצי עיניו השליכו (יחזקאל) וישליכו תורתך אחר גום (נחמי'). ואם לרמזים יתפרש בפשיטות ואמת, כי לפעמים מצוה להשליך אבנים בחייבי סקילה, וכמש"כ ורגמוהו כל העם באבנים, וביהושע (י') וה' השליך עליהם אבנים ולפעמים מצוה לכנס אבנים, בנחמת העתיד, כמש"כ (ישעיה ס"ב) סלו סלו המסלה סקלו מאבן, שפירושו כנסום והסירום. צד 12 ד"ה טוב מלא כף "שיהיו נקרבים". ואנכי פרשתי עפ"י הפסוק במשלי עושה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח: צד 14 מתוקה. "כד דמיך". ויתכן לפרש המאמר הידוע האי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזלי', שמפרשים שמוסב על השינה, מי שישן, וזה קשה, דאיך ישנים בלילי ר"ה, וגם לא שייך סימן קללה על דבר הבא בחיוב הטבע כמו אכילה ושתיה. ויותר נכון לפרש האי מאן דדמיך, מי שמת בר"ה הוא מפני שדמך נשתקע מזלו או זכותו. ונקט בלשון נקיה צד 15 ד"ה כל עמל. לפי כל האמור אפשר לפרש וגם הנפש לא תמלא, תאות האדם, שהיא בנפש, כמש"כ גרסה נפשי לתאוה לא תתמלא לעולם, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים: צד 17 ד"ה כעס. "אם ידבר רתת ישתכך כעסו". לפי"ז יתבאר בפ' וישלח (ל"ד י"ג) ויענו בני יעקב וידברו את אשר טמא..", ולכאורה כל דברים אלה, וידברו וגו' מיותרים, דהו"ל להתחיל מן פסוק הסמוך לא נוכל... אך בזאת נאות... אך הבאור הוא, כי בני יעקב חששו שמא יכירו בערמתם בההצעה ע"ד המילה, יען כי איך יתכן, שאחר מעשה נבלה זו, עוד יהיו הם, בני יעקב, הפותחים בשלום, ולכן אפשר כי יכירו (שכם וחמור) כי בהצעה זו טמונה ערמה: