גשמי ברכה קטו

תשוקתו, מלמד שאין תשוקתן של ישראל אלא לאביהם שבשמים, כלומר, ולא לעוד דבר זולתו, יען כי דאל"ה לא יונח לשון תשוקה: ועפ"י זה יתבאר ודבק באשתו ולא בנשותיו, יען כי הדבק האמתי בנפש לא יוכל להיות כי אם באחת: צד 24 בד"ה ויתן "משונה לשון זה" יתכן דעל סמך שינוי לשון זה סמכו חז"ל לדרוש שם "הריון" שעולה בגמטריא רע"א, ועפ"י חשבון זה נהגו חסידים הראשנים להתקדש ביותר בזיווגיהם (נדה ל"ח ב'): צד 25 בד"ה וחשיחהו. שאמנן, וכ' הרע"ב, שחברן זב"ז. - אנכי כתבתי ע"ד הרע"ב אלה, שאין בלשון אמנן משמעות חבור, וגם אין מקביל אל הפעל חמרן שבסמוך האגוזים שאמנן והבצלים שחמרן, שהוא מלשון קבוץ חמרים חמרים). ולע"ד י"ל, שמצינו בירמיה (מ"ו כ"ה) אמון מנא, ועוד שם (נ"ב טי"ו) ואת יתר האמון, ופרשו המפרשים, שבא השם אמון במקום המון, המון עם, מפני שהאל"ף והה"א מתחלפין, כאותיות אהו"י, וכמו לבטא בשפתים, יש בוטה, אשכם ודבר (ירמיה כ"ד) תחת השכם, אשתוללו אבירי לב (תהל' ע"ו) תחת השתוללו, וה"נ הפירוש שאמנן - שהמנן, שקבצם בהמון, ומקביל אל הפעל שבסמוך שחמרן - שקבצם בהמון לחמרים: ברוך הלוי עפשטיין פינסק, טבת, תר"ץ. הערות לס' מגלת ספר לקהלת מג"א תרפ"ט צד 3. בדברי המדרש בענין רחב"ד. הלך למקום מרעה וראה שם אנשי עירו'. - כמה שרשית הגהה זו במדרש. ועל דעתי פשטות הענין, כי רחב"ד הי' כידוע במס' תענית) עני מדוכא ולא הי' לו מה להעלות, וחשב שמחוץ לעיר, שעל הרוב הוא מקום עזוב ושמם ומאסף לדברים שאין צורך להם בעיר, וחשב אולי ימצא שם איזה דבר שיהי' ראוי להעלות ולא יצטרך להוציא כסף עליו, כאשר כן הי' באמת שמצא אבן וסתתה וכו', ויתפרש "בחורבה" בפשטות, מקום חרב ושמם כנהוג בקצה העיירות: צד 6 ד"ה והארץ. "היא מעמידו" יש להוסיף מחז"ל עתידים כל בעלי אומניות לעמוד על הקרקע (יבמות ס"ג א'): צד 7 ד"ה וראה בטוב. "והוא תמוה". המדרש בעצמו כאן על אתר מבאר דבריו: לפי שבעוה"ז אדם לומד תורה ושוכח (והיינו גם זה הבל), אבל לע"ל כתיב נחתי אח תורתי בקרבם (יחזקאל) וכונת הראי' מזה הפסוק הוא מלשון "נתתי" והוא עפ"י הגמ' דנדרים (ל"ח א'), בתחלה הי' משה לומד תורה ומשכחה עד שניתן לו במתנה, דכתיב ויתן אל משה (פ' תשא) ומתנה אינה חוזרת, וה"נ מדכתיב נתתי לא תשכח: