גשמי ברכה קיב

כתוב, מלמד שהלכו יחפות וגופן (רגלן) נוגעות בארץ, וזה מכוון למש"כ. ובזה מובן תמיהת אנשי העיר, הזאת נעמי, שהולכת כאשה המונית, יחפית. וע"ע שבת קי"ד א': צד 8 סד"ה ועוד מצינו. "כונת המדרש מר לי מכם בשבילכם", יש לבארו פשוט עפ"י מ"ש בב"ב (צ"א ב') שמחלון וכליון (בניה) נתחייבו כליה על שנשאו נשים מואביות (עיי"ש בחא"ג), וזהו בשביל כן, כי אתם גרמתן לצערי במיתת הבנים: שם בד"ה כי יצאה "יד ה' הויה במקנך" - לשון זה כתיב רק במכת דבר. ואפשר לפרש הטעם מפני כי, כידוע, היתה כל מכה באצבע, כמש"כ אצבע אלהים היא, ובהגדה, כמה לקו באצבע, ומכת דבר היתה החמישית במספר, ועד אז נלקו בארבע אצבעות, ומכת דבר באצבע החמישית שהוא ביד כולה, ומובן, כי המכה שביד תקיפה וחזקה ממכה שבאצבע, ולכן כתיב במכת דבר, שהיא החמישית, יד ה' הויה. וגם כאן אפשר לפרש יצאה בי יד ה', כלומר מכה תקיפה וחמורה, ולא באצבע: צד 9 בד"ה או יאמר דהול"ל עמך יהי' עמי וכו', י"ל עפ"י מ"ש שלא יאמר אדם לה' חטאת אך חטאת לה', וכתב בשל"ה הטעם דחיישינן שמא ימות לאחר שיאמר לה', ויוציא ש"ש לבטלה. והנה החילוק בין הלשון ואלהיך אלהי ובין הלשון ואלהיך יהיה אלהי הוא דבאופן הראשון מקבלת עול מלכות שמים עתה בשעת אמירה ממש, משא"כ אם בלשון יהיה הוא רק הבטחה לעתיד, ולשון זה אינו בטוח שמא תמות קודם שתגמור דבריה בפועל, וכמו בלה חטאת, ואחרי שרצתה להביע קבלת עמ"ש עליה תיכף בזה הרגע, על כן לא יכלה לומר בלשון יהיה: צד 12 בד"ה קראן. "כל מרה כתיב בה"א בר מן דין באלף". כהאי גוונא מצינו בפ' בהעלתך והיה לכם לזרא תחת לזרה, ובדניאל (י"א מ"ד) בחמא גדולה תחת בחמה. ורבינו בחיי כתב, כל תיבה שצריכה ה"א בסופה ובאה באל"ף מרמזת על הפלגת הדבר שבאותו ענין. וי"ל בטעם הדבר, משום דאות הה"א היא יותר קלה בהברה מן האל"ף (וגם מכל האותיות) וכמ"ש במ"ר בראשית, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם - בה"א בראם, כלומר, בקלות, כמו קלות מבטא הה"א, ומבטא האל"ף יותר חזק. ובספרי מקור ברוך כתבתי הרבה בענין זה, ופרשתי את תכונת השם "בי- דואר" המקובל למוסד הפאסט: שם. בד"ה וריקם "ריקם משמע לגמרי מכל וכל" עפ"י זה מכוון מאוד דרשת הירושלמי בפ"א ה"א דפאה, תני רבי הושעיא, לא יראו פני ריקם, אפילו כל שהוא, כלומר, די להביא אף כל שהוא, וזהו משום דריקם משמע ריק לגמרי, אבל בכל שהוא שוב אינו ריקם, ורמב"ם פ"א ה"ב מחגיגה ורע"ב פ"א מ"א דפאה כתבו, דראי' אין לה שעור שנאמר איש כמתנת ידו, וצ"ע רב שלא הביאו הדרשה הנ"ל מירושלמי שהיא פשוטה מאוד ומבוררת ביותר מאשר הפסוק שהביאו הם: צד 13. בד"ה ולנעמי. ולפלא מדוע לא הביא" - יש חילוק בין אהבה לחיבה. החיבה היא מדרגה יתירה להתקשרות הנפש מסתם אהבה, וכמ"ש (מנחות י"ח ב') והי' חביב עלי עד לאחת, וביומא (נ"ד א') ראו חבתכם לפני המקום וכו', ובסוטה (י"ג א') כמה חביבות מצות על משה רבינו