גשמי ברכה קה

זה. (הראה על אותות הכבוד) איננו שוה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי וגו'. ולא נתבאר רמז לדרשה זו: ויתכן לומר עפ"י הידוע בעלמא, דלשון "זה" מורה על ההוראה באצבע, כמו בסוף מס' תענית (ל"א א'), עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, וכל אחד מראה עליו באצבע, שנאמר (ישעיה, כ"ה) ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה, ובמנחות כ"ט א' יליף לשלשה דברים שהראה הקב"ה למשה כהווייתם באצבעו (מנורה, מולד של ר"ח וסימני טומאה בשרצים), ויליף מלשון "זה" דכתיב בכולהו, ובירושלמי סוטה (פ"א ה"ט) דרשו הכתוב דפרשת ויחי, אבל כבר זה למצרים, מלמד שהראו (המצריים) באצבע על ארונו של יעקב, ובמכילתא פ' בא, בעבור זה עשה ה' לי וגו', בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך על השלחן (ובנוסח ההגדה ש"פ נשמטו המלים "על השלחן"), והיינו טעמא, כדי שיהי' באפשר להורות באצבע, כהוראת הלשון "בעבור זה" (ומזה מוכח, דהמלים. "על השלחן" החסרים בנוסח ההגדה, כמש"כ מוכרחים לבא, וראוי למדפיסים ולמולי"ם למלאותם בנוסחי ההגדה), וגם כאן, מדאמר המן "וכל זה", ולא "וכל אלה", דרשו שהראה באצבע על האותות שעל לבו, כהוראת הלשון "זה": (יג) אם מזרע היהודים. בתלמוד מס' מגילה (ט"ז א'), אמרו לי', אם משאר שבטים קאתא מרדכי יכלת לי', ואם משבט יהודה ובנימין ואפרים ומנשה לא יכלת לי', יהודה דכתיב בי' (פ' ויחי) ידך בעורף אויביך, אינך, דכתיב בהו (תהלים פ') לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך, ע"כ, ולא נתבאר רמז ויסוד לכל עיקר דרשה זו: ויתכן דמדייק הלשון היהודים בה"א הידיעה, דהוי להו לומר אם מזרע יהודים, וגם בכלל קשה, כי האמנם נסתפקו בתולדתו של מרדכי שמיהודים הוא, ולכן כמו דדרשינן בעלמא מה"א הידיעה שמורה על דבר חדוש ומצוין, לכן דרשו, דכונתם היתה, מזרע היהודים המצוינים וידועים בנצחונותיהם: ז. (ד) ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו. הרי זה מקרא קצר, תחת - ואלו להוות עבדים ושפחות נמכרנו, יען דהלשון כמו שהוא אפשר להבין שהקונים יהיו עבדים ושפחות. וכן בפ' תבא והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות, ג"כ צריך לפרש כמו שהסגנון קצר, וכמה מקראות קצרות באו במקרא וכבר זכרנו מזה למעלה בסוף פרשה ג' בפסוק והעיר שושן נבוכה, ומצינו כהאי גונא בישעיה (כ"ז) הבאים ישרש יעקב, תחת בימים הבאים. ובירמיה (כ"ה) תושע יהודה, תחת תושע ארץ יהודה, וכן בתהלים קי"ד, היתה יהודה לקדשו, תחת היתה ארץ יהודה: וכן נראה לפרש על דרך לשון קצרה את לשון הפסוק בפ' בלק, מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל, והלשון "ומספר" אינו מבואר, ויתבאר, שהמלה "ומספר" מקוצרת מן "ומי ספר" ומקביל אל הלשון הקודם לו מי מנה. והשם "רבע" כנוי לתולדת המין, וכלשון הכתוב בתהלים (קל"ט) ארחי ורבעי זרית, שבאורו (בלשון נקיה) דרכי ומשכבי הרחבת: