גשמי ברכה קב

ותשקימו דמעות בשליש (במדת סאה), ושם (קי"ט) את חקיך אשמור אל תעזבני עד מאוד, תחת - את חקיך אשמור עד מאוד אל תעזבני: ובסגנון זה דרשו חז"ל, כמו בב"ב קי"א ב' דרשו הפסוק דפרשת פנחס ונתתם את נחלתו לשארו, כמו ונתתם את נחלת שארו לו, ומפרשי, שארו זו אשתו, מכאן שהבעל יורש את אשתו **(במקום אחר כתבתי בטעם הדבר שהכריח לחז"ל לכל עיקר דרשה זו, משום דקשה להו, איך יתכן, שאשתו של אדם, אשר בחייו היתה נחשבת כגופו, לא תתייחש אליו כלל לאחר מותו לענין ירושה, ואיך לא זכרה התורה מכל זה, ולכן מצאו לנכון למצוא רמז לזה בתורה ודרשו כמו שדרשו:)** ובזבחים (כ"ה א') דרשו הפסוק דפרשת ויקרא (ד' ה') ולקח הכהן המשיח מדם הפר - דם מהפר כלומר, דם מהפר יקבלנו. **(כי אין לפרש מדם הפר, - מקצת הדם, וכמו שרגילין לדרוש בעלמא מ"ם השמוש - מקצת הדבר (מימי הארץ, מזמרת הארץ) יען כי בפ' הסמוך כתיב ואת כל דם הפר ישפוך, לכן דריש שיקח הדם ישר מהפר, לאפוקי אם נשפך ואספו בכלי:)** והרבה הרבה כהנה. ובפירוש אמרו חז"ל בענינים כמו אלה, סרס המקרא ודרשהו, וטעם שם זה י"ל, דהוא מו בשרש", ובחלוף זסשר"ץ שהם ממוצא אחד, מן השונים, ובאורו, שנעקר ממקומו, מלשון וצאצאי ישרשו (איוב, ל"א). וחלוף שי"ן ימני בסמ"ך מצינו הרבה מאוד בחז"ל, וכמו שדרשו מורשה (פ' ברכה) כמו מאורסה (פסחים, מ"ט ב') אמרי שפר (פ' ויחי) כמו אמרי ספר (סוטה י"ג א'), ושחט (פ' ויקרא) כמו וסחט (חולין כ"ז א'), שוחטי הילדים (ישעיה, נ"ז) כמו סוחטי (נדה, י"ג א'), וגם כאן בלשון חז"ל עצמם, סרס כמו שרש. ועיין במזרחי פ' בראשית, בד"ה שמים, שכתב: "כשם שאין מוקדם ומאוחר בפסוקים (מכוין להמאמר הידוע בחז"ל "אין מוקדם ומאוחר בתורה") כך אין מוקדם ומאוחר במלים ובאותיות", עכ"ל, והענין מבואר: (ח) ולמלך אין שוה להניחם. בתלמוד מס' מגילה י"ג ב' [שאמר לו] דאכלו ושתו ומבזי למלכא, ואפילו נופל זבוב בכוסו של אחד מהם זורקו ושותהו, ואם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהם חובטו בקרקע ואינו שותהו. ע"כ, ויתכן דמדייק כל ענין זה מיתור לשון ולמלך אין שוה להניחם, דדי הי' לומר, ואין שוה להניחם, אך רצה לומר, דעם כל חסרונותיהם למדינה ולחברה, עוד גם למלך עצמו, כאיש פרטי, אין שוה להניחם מפני רוב הבזיון שעושין לו ביחוד. וכדמפרש. ובמ"ר מסיים בזה: חובטו בקרקע ואינו שותהו [ליין], ולא עוד אלא שמדיח כוסו שלש פעמים, והובאה אגדה זו בתוס' לע"ז דף ל"ג ב', ולמדו מכאן, דכל מקום שצריך הדחה, צריך להדיח שלש פעמים: ולא יפלא אם אנו למדין דבר הלכה מדברי המן, יען שכפי הנראה הוא מספר ממעשים בפועל שכך נוהגין, ומזה אנו למדין שכך הי' המנהג. וזולת זה, הנה כל דבר וענין שכשהוא לעצמו ישר ונכון אנו רשאים ללמוד מכל אדם שהוא, וכמ"ש, קבל האמת ממי שאמרו, ואחרי שכאן בענין הדחה