גנזי יוסף צה

נ"ל דכוונתו דכשנילף מנותר לחומרא לא נצטרך לק"ו ותירצו דחולין מחולין עדיף מלחומרא וצריך ק"ו דנדע לילף מקדשים לחומרא או מנותר או מקדשים שיצאו חוץ למחיצה דאין חילוק כיון דע"כ צריך הק"ו ודו"ק:

(דף כ"ה ע"א) ד"ה מה לכלאי הכרם וכו' ואומר ר"י וכו'. נ"ל דדוקא בב"ח קשה להו נילף במה מצינו כיון דלא כתיב אכילה בגופו אדנילף מנבלה נגמר מכ"ה אבל חמץ ושור הנסקל דכתיב אכילה בגופו לא שייך למילף לחייב שלא כדרך הנאתו ודו"ק:

(דף כ"ו ע"א) ד"ה לאותן וכו'. עיין במהרש"א בד"ה לאותן וכו' כדי להריח יותר וכו' משום מעילה הוי מצי לאוקמי וכו' כצ"ל:

(שם) עד ואפשר דס"ל וכו'. לא ידעתי מאי מספקא לי' הא כיון שמדייק מדר"ש בן פזי מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא ואוקימנא דהיינו לאתר שתעלה תימרתו ממילא אחר שתעלה תימרתו איסורא איכא:

(שם ע"ב) ד"ה מגוד פיר"ת וכו'. ר"ל שפירושו פרסו בגד ה"נ מגוד פירושו מקום שפורסין בגרים:

(שם) גמרא אימר דשמעת ליה לר' וכו'. עיין במהרש"א עד וע"כ נראה וכו'. לפי דבריו הא דמקשינן לקמן (דף כ"ז ע"א) פת דאסור וכו' היכי משכחת לה היינו משום דפשיטא לי' דלא מיירי בחדש בהיסק ראשון דא"כ בשלה ע"ג גחלים אמאי מותר דמסתבר ליה דמיירי בגוונא דאפה את הפת וע"כ מיירי ע"ג קרקע אכן רש"י שם ד"ה כנגדו כ' בפי התנור וע"כ בתנור שייך שבח עצים בפת וע"כ דאפילו בתנור ישן אסור כשאבוקה כנגדו ובתנור חדש פליגי הפוסקים אם אסור בלא אבוקה כנגדו כמבואר ביו"ד סי' קמ"ב ס"ד וע"ש בט"ז ס"ק ו' ועיין בפ"י בתוס' ד"ה בין חדש בין ישן יוצן מ"ש על דברי מהרש"א אלו ולענ"ד בתנור ישן שייך שפיר דהתנור גורם היתר וכ"כ הר"ן בפירוש ולכן הקשו התוס' בפשיטות אמאי ישן יוצן הא יכול לאפות בו בלא אבוקה מעצי איסור והוי זוז"ג ובתנור חדש תלוי במחלוקת הפוסקים הנ"ל ושיטת רש"י ותוס' משמע דהוי גורם איסור ומ"מ לא הוי בעין כמו אבוקה כנגדו ולכן כשיש עצים של היתר הוי זוז"ג וכשאבוקה כנגדו מעצי איסור הוי איסור בעין ולא מועיל גורם היתר שיהי' זוז"ג ואין להאריך ודו"ק:

(דף כ"ז ע"א) תוס' ד"ה עד שיהא וכו' נראה לרשב"א וכו'. עיין במהרש"א ער וקצת ראי' וכו' ולא הבינותי דמנ"ל דמיירי התוס' בתנור ישן באבוקה כנגדו הא שפיר אפשר לפרש שיכול לאפות בו בלא אבוקה מעצי איסור ויותר תמוה דאם התוס' מיירי כשיכול לאפות בהעצים בלא התנור קשה הא בתנור בלא עצים פשיטא דא"י לאפות והוי האיסור יכול וההיתר אינו יכול ובכה"ג לכ"ע אסור ונ"ל דמהרש"א אזיל לשטתו דלעיל דכל שאין האיסור בעין חשיב כגורם היתר לכן מפרש מ"ש התוס' דהוי זוז"ג היינו התנור עם העצים שהסיקו בו הוי גורם היתר והאבוקה הוי גורם איסור ומיירי שכל אחר לבד יכול לאפות ובאמת אינו מוכרח דמיירי כשכ"א יכול לאפות וזה כוונתו במ"ש ויש לדחות וכבר כתבתי לעיל הנלענ"ד בזה:

(שם) רש"י ד"ה יוליך הנאה וכו' רבנן דפליגי עלי' דר' וכו'. עיין במהרש"א עד ולמאי דמסיק וכו'. ר"ל ואפה בו את הפת היינו בחדש בהיסק ראשון כמ"ש מהרש"א לעיל ע"ב בגמרא ע"ש:

(שם) תוס' ד"ה ובהא וכו'. עיין במהרש"א עד ועי"ל דס"ל דלרבנן וכו' כצ"ל נ"ל ור"ל דס"ל לשמואל דאפילו אי פליגי בזוז"ג דהיינו בישן בהיסק ראשון או חדש בהיסק שני מ"מ ס"ל לרבנן דאפילו בחד גורם דהיינו חדש בהיסק ראשון או באבוקה כנגדו שרי ולא פליגי בזוז"ג אלא משום רבותא דרבי לכן ניחא לי' טפי לומר דפליגי ביש שבח ענים בפת ולמיפך ולתני וחכמים אוסרים ובזוז"ג לכ"ע מותר ודו"ק:

(שם ע"ב) גמרא כגון שנפלה דליקה וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד לק"מ שהרי פסק הרמב"ם בפ"ו מה' מעילה ה"ג וז"ל המועל בקדשי בדק הבית כיון שמעל בשגגה נתחלל הקדש וזה שנהנה אחריו פטור וכו' בד"א כשמעל בקדש והוציאו בתורת חולין והקצהו לאחר אבל אם נהנה בו ופגמו ולא הקנה לאחר יש בו מועל אחר מועל עכ"ל וע"ש עוד בה"ד ובכ"מ ומש"ל ולפ"ז צ"ל הא דאמרינן כאן וכל היכא דמעל המסיק נפקו להו לחולין היינו כיון ששינה העצים ועשאן אפר קנאן בשינוי והוציאן מרשות הקדש כמו הקנהו לאחר אבל אפר אע"פ שנהנה בהם לא שינה אותם ונשארו אפר כמקדם שהרי מאפר מיירי דהיינו כשהם לעולם אפר לכן יש בהם מעילה אחר מעילה אם לא כשהקנה אותם לאחר ולא מיירי מזה אלא כשנהנה מהם סתם כשהם ברשות הקדש ובסתמא לא נפקו לחולין ויש בהם מועל אחר מועל ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה מה נותר וכו' דלית לן וכו'. עיין במהרש"א עד בבשר טמא היא דכתיב וכו'. ודבריו אינם מובנים לי דהא ב' אוקימתות הם לעיל (דף כ"ד ע"א) דר' יונתן יליף מלא יאכל דכתיב גבי נותר ורב פפא יליף מלא יאכל דבשר טמא ולשניהם אמרינן א"ק הנותר נותר בשריפה וכו' הרי דלולי מיעוטא דהנותר הוי ילפינן שור הנסקל מנותר אע"כ אע"ג דבמה מצינו אי אפשר למילף שור הנסקל מנותר מ"מ כיון דמייתר קרא ואין ענין לגופיה ע"כ לשור הנסקל אתי לאסרו בהנאה לכן הוי עבדינן ליה כנותר ממש גם לשריפה וצריך הנותר למיעוטי ואם נאמר דכוונתו להקשות דלמא יתורא דקרא לחמץ בפסח אתי דדמי לי' ולא לשור הנסקל דלא דמי ליה הוא קו' התוס' אח"כ וא"ת וכו' ותירצו שפיר ודו"ק:

(שם) ד"ה חלבו וכו' ותירץ וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד אין כוונת התוס' דרבנן אסקי הפתא אדעתייהו סברא דבל תותירו אלא דרבנן ודאי לא אסקי אדעתייהו סברא זו אלא דידעי שפיר דר' יהודה מודה בחלב שור הנסקל לכן הקשו לו חלבו של שור הנסקל יוכיח דמודית בה ולא הקשו לו אמאי מודית בחלבו של שור הנסקל אלא טפי ניחא להו לפרוך כיון דמודית בחלבו של שור הנסקל אודי לן נמי בחמץ אלא דהתוס' הקשו אליבא דאמת אדרבה נילף גם חלבו של שור הנסקל ולא יהיה יוכיח ותירצו דלא דמי ליה בבל תותירו ולכן הוצרך ר' יהודה אליבא דאמת לומר סברת בל תותירו ודו"ק:

(דף כ"ח ע"א) תו' ד"ה ותנן נמי וכו' אבל בע"א וכו' כ' מהרש"א ומיהו אצטריך לא ידבק וכו' ע"ש ולא הבינותי דא"כ אמאי הוצרכו התוס' לחלק דבע"א אסור שלא כדרך הנאתו הא בפשיטות היו יכולין לומר דבע"א אסור זוז"ג מלא ידבק ובחמץ מותר משום דהוי זוז"ג אכן דברי התוס' מבוארין יותר בע"ז שם ד"ה אמרו לו דרבנן סברי זוז"ג אסור ומשמע דס"ל בכל התורה דזוז"ג אסור וזה לא נלמד מלא ידבק אלא דאיסור אכילה והנאה בע"ז ילפינן מלא ידבק לכן אסור שלא כדרך הנאה משא"כ בחמץ דילפינן מלא יאכל וא"כ גם כאן פירוש דבריהם כן ולא שייך להקשות למה לי לא ידבק ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה א"כ וכו' הלשון דחוק. נ"ל דכוונתם דלשון א"כ מה ת"ל דפסוק לא תאכל הוא מיותר לר"ש ודרש בו דרשה אחרת וכאן לא נזכר מדרשה אחרת והול"ל בקיצור והלא כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות בשעה שישנו וכו' לכן תירץ רשב"א דר' יהודה דריש לשון עליו על הפסח ומפרש על שחיטת הפסח כמ"ש רש"י ד"ה לא תאכל לכן הוצרך ר"ש לומר א"כ מה ת"ל לא תאכל עליו ור"ל מה דרשינן מעליו ומפרש כיון דכתיב אצלו שבעת ימים תאכל מצות גם עליו קאי על