גנזי יוסף צד

חד ערלים ניחא לן טפי למימר הכי דלא הוי ידעינן נמי איסור בצביעה דהוי אמרינן דההוא חד ערלים אתי לאיסור הנאה דלא נימא דלכם אתי להתיר הנאה ולכם לנטוע לרבים ומהרש"ל קאמר דאי הוי כתיב ב' ערלים הוי ידעינן צביעה ולא הדלקה ומהרש"א מיישב דאע"ג דאי לא הוי כתיב רק לא יאכל ולכם ה"א דאתי להתיר הנאה ולא הוי ידעינן דאתי לנטוע לרבים אבל אי הוי כתיב חד ערלים או תרי ערלים דע"כ ידעינן דלכם אתי לנטוע לרבים אין לנו לומר דפסוק א' לא אתי לשום דרשא אלא לגלות על לכם דאתי לנטוע לרבים אלא כיון דנתגלה לנו דלכם אתי לנטוע לרבים נשאר לא יאכל וחד ערלים והוי ב' פסוקים ואתי להנאה ולצביעה ועם ב' ערלים הוי ג' פסוקים וידעינן נמי הדלקה אע"כ מדצריך ג' ערלים משמע דאי לא כתיב ג' ערלים ה"א דבאמת לא אתי לכם לנטוע לרבים אלא להפקיע ממשמעות דלא יאכל ולא הוי אלא תרי קראי [וה"ה אי לא הוי כתיב אלא חד ערלים לא הוי אלא חד קרא] לזה הקשה שפיר הר"י מקורביל דאפילו אי לא הוי כתיב אלא ב' ערלים ע"כ הוי ידעינן דלכם אתי לנטוע לרבים והוי ג' קראי לאיסור דאל"כ לא לכתוב אלא לא יאכל וחד ערלים ויש חסרון במהרש"א וצ"ל לא לכתוב לכם ולא חד וכו']. ומ"ש מהרש"ל לחזקיה נימא דע"כ מדשני קרא לכתוב לא יאכל לא אתי לכם אלא לנטוע לרבים ול"ל ג' ערלים ע"ש לכאורה יש להקשות כן גם לר' אבהו דאע"ג דלא יאכל נמי איסור הנאה משמע מ"מ אפשר לומר דלכם מפקע ממשמעותיה אבל כיון דשני קרא לכתוב לא יאכל מגלה דלא יפקע לכם ממשמעותו אכן לקמן (דף כ"ג ע"ב) דאמר א"ב וכו' משמע דלר' אבהו אין חילוק כלל בין לא יאכל ללא יאכל צ"ל דס"ל להגמרא דשינוי זה אינו ייתור ומ"מ משמע הלשון איסור הנאה ויכולין לומר דלכם מפקע מהמשמעות ודו"ק:

(שם) וערלים לשום דרשה וכו'. עיין במהרש"א עד כיון דאוקי לאוקמא באיסור צביעה ר"ל דכיון דלא יאכל לאיסור אתי מסתבר לאוקמא גם ערלים לאיסור ומ"ש וכן בתרי ערלים אפילו לפי סברתם דהשתא וכו' ר"ל דמלא יאכל הוי משמע כולהו ולכם ממעט כולהו א"א לאוקמא ערלים לשום דרשה דתרווייהו ודאי א"א לאוקמא לשום דרשה וכדמסיק וע"כ חד לגופיה ע"כ גם השני לגופיה כנ"ל לפרש דבריו אבל לא ידעתי מי דחקו לפרש כן דברי התוס' דהא אפשר לפרש דכל זמן שיש דרשה בגופיה לא מוקמינן לשום דרשה ולכן אי לא הוי כתיב לכם רק לא יאכל וערלים הוי אסרינן מלא יאכל כולם וע"כ ערלים לשום דרשה אבל באם מלא יאכל לא משמע אלא איסור הנאה אין לנו לומר דערלים לשום דרשה אלא לצביעה ולהדלקה וכן לפי סברתם דהשתא דמלא יאכל משמע לאסור כולם כיון דכתיב לכם להתיר כולם אין לנו לומר ערלים לשום דרשא אלא חד לאיסור הנאה וחד לצביעה ולכם לא אתי לנטוע לרבים אלא שלא נאסר מלא יאכל גם הדלקה אבל השתא דכתיב ג' ערלים ע"כ לכם לנטוע לרבים ואם היינו מפורשים דבאמת מ"ש באם מלא יאכל לא נפקא רק איסור הנאה לית לן לאוקמא ערלים לשום דרשה היינו כיון שיש דרשה בגופי' לא הי' צריך אח"כ לומר כיון דחד מינייהו לגופי' דתרתי שום דרשא לא ידעינן ובתלתא ערלים לא ידעינן שום דרשא בכולהו וכו' ודו"ק:

(דף כ"ג ע"א) רש"י ד"ה מערבין וכו' הואיל ואי מיתשל וכו'. עיין במהרש"א ונלענ"ד דס"ל לרש"י דלמאי דמסקינן אליבא דסומכס הואיל ואי מיתשל גם ת"ק ס"ל כן בנזירות אלא דסומכס ס"ל דבתרומה לא שייך זה דהא כי מיתשל עליה הדרא לטיבלא ואסור להפריש תרומה אפילו בין השמשות דגזרו על השבות ביה"ש לכן אוסר לישראל בתרומה ות"ק ס"ל שלא גזרו על השבות ביה"ש ומותר לשאול ולהפריש ביה"ש תרומה אחרת ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה נזרו וכו' ואינו מגלח על נזירת אביו. הקשה בגליון הש"ס הא ר"י ור"מ ס"ל דבכל ענין מגלח על נזירות אביו ע"ש והיינו לפי פי' התוס' שם ד"ה ת"ש ע"ש ולענ"ד י"ל דלספרים שגרסו כן י"ל דס"ל כפירש"י שם דר"מ ור"י ס"ל דכשהי' נזיר בחיי אביו אינו מגלח על נזירות אביו אבל הא קשיא לי דשם מבואר דהלכה היא בנזיר ואם נפרש דהלכה היא דבן מגלת על נזירות אביו איך אתי נזרו ומפקע מיניה ואם הלכה היא דבת אינה מגלח ל"ל נזרו וצ"ל דס"ל דקרא דנזרו ממעט סתם והלכתא אתי דמגלח למר כשהיה נזיר בחיי אביו ולמר כשנזר לאחר מיתת אביו ולמר בן ומה שנשאר שלא נתרבה מהלכה נתמעט מנזרו דהיינו למר כשנזר לאחר מיתת אביו ולמר כשהיה נזיר בחיי אביו ולמר בת ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה וצריכי דאי כתב וכו'. כ"ה בגמרא ביצה (דף ז' ע"ב) אכן התם עביד צריכותא על האיסור אבל כאן דמיירי מלך שבא להתיר דשל אחרים אתה רואה הול"ל בהיפך דאי כתב שאור משום דאינו ראוי לאכילה ואי כתב חמץ משום דאין חימוצו קשה וצ"ל דרש"י נקט לשון הגמרא דהתם וממילא נדע לומר כאן בהיפך. וצ"ל דכיון דגלי קרא בשאור שאין חילוק בין כבשתו או לא ה"ה בחמץ וכמ"ש התוס' (דף ה' ע"ב) ד"ה משום ע"ש:

(שם ע"ב) ד"ה חלבה וכו' וגבי נוגע בנבלתה וכו'. לפי אוקימתא זו ניחא דלר"י הגלילי לא צריך קרא לענין טומאה אבל לפי אוקימתא דלעיל צריך טעם דלא צריך לריה"ג קרא דטהורה ועיין מהרש"ל ומהרש"א בתוס' ד"ה ומה חלב ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה ומה חלב וכו' דלטומאה וכו'. עיין במהרש"א עד דלרי"ה לא הוי וכו' כצ"ל. ומ"ש אין זו ראי' לדבריהם כוונתו דלכאורה הביאו התוס' ראי' לדבריהם דחלב הוא בכלל נבלה מדלא צריך קרא לטומאה וכמ"ש לעיל (דף כ"ב ע"א) ד"ה והרי לזה כ' מהרש"א דאינו כן דהיא גופא קשה מנ"ל דלרי"ה א"צ קר לטומאה אע"כ דאין זו ראי' לדבריהם והנה לא ביאר מהרש"א מנ"ל באמת לרי"ה דחלב טהור כיון דמסתמא טמא וקרא לא אתי לטהר אלא להיתר הנאה ועיין במהרש"ל מ"ש לתרץ אמאי לא נימא דקרא אתי לטהר ונ"ל דממילא נשמע גם לטהר דהא כתיב יעשה לכל מלאכה ומשמע שאינו מטמא עכ"פ בחולין וכדברי ר"ע וכיון דס"ל דממילא אין חילוק בין גבוה להדיוט ממילא טהור גם לגבוה ועוד אפשר לומר דכיון דע"כ קרא אתי להיתר הנאה לגבוה ולהדיוט וכמ"ש מהרש"ל ע"כ שהוא טהור דהא משמע שמותר לעשות בו מלאכת גבוה ועכ"פ דברי מהרש"ל הם לנו קילורין לעינים בזה ולא ידעתי אמאי כ' מהרש"א דמהרש"ל הבין הסוגיא בע"א ודו"ק:

(שם) גמרא ותיפוק ליה מנבלה וכו'. עיין במהרש"א ואזיל לשיטתו לעיל ע"א דמיהיו לא משמט אלא לכתחלה אבל לפי סברת מהרש"ל שם אי לאו לכם הוי אסרינן מיהיו אפילו נזדמנו דא"א לומר דא"כ הו"ל למכתב לא יאכל כמ"ש מהרש"ל לעיל דהא השתא אמרינן דאין חילוק בין לא יאכל ללא יאכל ודו"ק:

(דף כ"ד ע"א) תוס' ד"ה הקישא וכו' וי"ל וכו'. עיין במהרש"א עד וק"ק וכו' והנה מדברי רש"י בד"ה מקרא קמא משמע דמדר"א נפקא לן איסור לאו גם להנאה דאכל מה דנפיק איסורא מבאש תשרף אתיא לאו מדר"א ומה דאמר ר"א על אכילתו הוא לאו דוקא ה"ה הנאה. ועוד נראה מדבריו בד"ה לא ביערתי ובד"ה הקישא דמלא תוכל לחוד לא נפקא אלא דלא תוכל מגלה דלא ביערתי אתי ללאו ולא לוידוי לחוד ולכן צריך הקישא קודש למעשר. עוד אפשר לומר בדעת רש"י דס"ל דאין לוקין על שום הנאה וכדעת הרמב"ם פ"ח מהמ"א הט"ז ועמ"ש בעזה"י בפ"כ ח"ג אות ב' ולכן א"צ כלל לאו להנאה ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה אמרת וכו' הקשה הר"י דאורלינ"ש וכו'.