גנזי יוסף צו

שעת אכילת הפסח לכן הקשו התוס' אח"כ אמאי אצטריך קרא להכי כנ"ל בכוונתם ודברי מהר"ם אינם מובנים לי ע"ש:

(שם) ד"ה וחד וכו' ואור"י וכו'. עיין במהרש"א וצ"ל דמה שדרש ר"ש שנתחמץ מחמת ד"א לכרת ע"ז ליכא מיעוט ולענ"ד אפשר לומר דמשמע להו להתוס' דמה שמרבינן בתוך הפסח הוי כעיקר חמץ ונתרבה גם לכרת אבל מה שמרבינן ימים אחרים לפני פסח ולאחר הפסח אע"פ שאין מחלקין ביניהם לענין הנאה מ"מ לא נתרבה לכרת וטעם הדבר כיון דבתוך הפסח כתיב כרת קאי לכל מה שאסור בתוך הפסח אבל לפני ולאחר פסח אע"פ שנתרבו לאיסור ומשמע איסור הנאה מ"מ כרת לא שמענו ודו"ק:

(שם) ד"ה מחמת וכו' שנילושה ביין וכו'. ר"ל כמ"ש רש"י (דף ל"ו ע"א) ד"ה אין לשין דא"א לו לבא לידי חמץ גמור אלא חמץ נוקשה לר"ג מיד ולחכמים כשישהה שיעור חימוץ וכמ"ד (בדף מ"ג ע"א) נוקשה בלאו ודו"ק:

(שם) ד"ה כל ערל וכו' פשיטא שחייב וכו'. ר"ל אע"פ שאסור בפסח הא חייב לעשות תשובה ולהקריב פסח ולאכול מצה ומרור אלא שאינו ציית א"כ גם מצה לא יציית ותירצו כשעשה תשובה אחר זמן הקרבת הפסח:

(דף כ"ט ע"א) רש"י ד"ה את יום וכו' יש טועים וכו' עיין במהרש"א עד ולא קשיא להו הכא וכו'. ולא הבינותי דהא בפירוש כ' רש"י בד"ה וי"א דבמקום שאין קרן אין חומש ואין מעילה ומשמע דפשיטא לי' דכרת ומיתה אין פוטרין מקרבן אלא כיון שפוטר מתשלומי קרן ממילא פטור גם מחומש וקרבן והיינו כתירוץ התוס' ד"ה ר' נחוניא ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה מאן י"א וכו' א"כ לר' וכו'. אע"ג דר' לא ס"ל כר' נחוניא ב"ה שהרי דריש בכריתות (דף כ"ג ע"ב) דחייב מעילה אחלב היינו בזה אי כרת פוטר מתשלומין דפליגי תנאי על רנב"ה ס"ל לר' כמותם אבל בהזיד במעילה דלא אשכחן דפליגי תנאי בדבר עד ר' משמע דס"ל לר' דכל הקדמונים ס"ל כוותי'. ועיין במהרש"א עד לקמן וזהו שהקשו וכו' כצ"ל. וע"ש עוד עד וכ"נ שזה דעת רש"י ולקמן (דף ל"ב ע"א) ברש"י ד"ה כר' נחוניא הוכיח דרש"י לא ס"ל כחזקי' וכ"כ כאן ברש"י ד"ה את יום ע"ש:

(שם) ד"ה ר' נחוניא וכו' הקשה ריב"א וכו'. עיין במהרש"א ולא הבינותי דלדבריו איך שייך קו' ריב"א אחר שכתבו דהכא בשוגג איירי ואפ"ה פוטר מדתנא דבי חזקי' דהא לפ"ז תקשה בפשיטות אמאי פוטר דא"כ לא תמצא חטאת לעולם גם מ"ש דמקרי לא שב מידיעתו הוא תמוה לענ"ד דאי מקרי לא שב מידיעתו לכ"ע פטור מקרבן ומה ענין רנב"ה לזה ובאמת התוס' בשבת שם דחו פירש"י שפירש דהזיד בכלי דא"כ הוי לא שב מידיעתו ולא שייך קרבן ולא ניחא להו לתרץ דלא אתיא כרנב"ה דאין ענין רנב"ה לזה דכ"ע ס"ל דלא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו גם מ"ש בהזיד בחמץ אי הוי שב מידיעתו גבי הקדש הוא מחלוקת התנאים בחולין (דף ה') ובהוריות (דף י"א) וליישב קו' התוס' לפירש"י שם נלענ"ד דס"ל לרש"י כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מה' מעה"ק ה"ד דדוקא כשהוא מפורסם והורגל לעבירה אין מקבלין ממנו קרבן על עבירה זו ואין כאן מקום להאריך בזה ודברי התוס' דהכא נלענ"ד לפרש דחיוב מיתה שהי' חייב במזיד על עבירה זו גופא פשיטא להו דאינו פוטר אותו בשוגג מקרבן דבהכי חייב רחמנא אלא דהי' אפשר לומר דמ"מ אם יש עליו חיוב מיתה גם מצד אחר פוטר אותו מקרבן על עבירה זו בין שהיתה העבירה האחרת בשוגג או במזיד דלא שאני להו כלל כמ"ש בריש דבריהם דאפילו מיירי בשוגג בחמץ פטור לכן הקשו מהתם דאיכא חיוב סקילה על הכלי ואינו פוטר אותו מחויב חטאת על האוכלין ודו"ק:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה אי נימא וכו' דכר"י ס"ל וכו' עיין במהרש"א ולא הבינותי מ"ש דאתי לאפוקי מדר' יוסי הגלילי הא ר"י הגלילי לא פליג אלא דמותר בהנאה תוך זמנו ומ"מ צריך ביטול להתיר באכילה ואפשר ס"ל דלא מועיל ביטול ולאחר זמנו לא שמענו לו כלל אי ס"ל כר' יהודה או כר"ש והנכון לענ"ד דלא ניחא ליה לרש"י לפרש דר"ש קניס ע"י תערובות דלא מצינו מי שסובר כן לכן פירש האמת ואה"נ אי הוי מצינן למימר דר"ש קניס ע"י תערובות הוי מצי למימר דבמינו אוסר כר"ש אלא דמ"מ לא היו מרויחין כלום דאכתי הי' קשה שלא במינו אמאי מותר לכן ניחא ליה לרש"י טפי לפרש כר"י דאשכחן דסבר דשלא בזמנו אסור וה"נ אמרינן לקמן בגמרא ושלא בזמנו במינו אסור כר"י ולא מוקמי כר"ש וקניס ע"י תערובות דהוי משהו לרב ודו"ק:

(דף ל' ע"ב) תוס' ד"ה והלכתא וכו' והא דמצריך להו וכו'. עיין במהרש"א עד דע"כ האי תירוצא וכו' נ"ל דר"ל וע"כ חמץ שמו עליו והוי כאיסורא בלע וכמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן ע"ש:

(דף ל"א ע"א) רש"י ד"ה דינא הוא וכו' אבל על מעות שלא היו בעין וכו'. משמע דעל מעות שהיו בעין מחיים חייל שעבודו עליהם והוא תמוה דפשיטא שגם מעות ומטלטלין שהיו בעין ביד אביהם לא משתעבדי לבע"ח ועיין בטוש"ע ח"מ סי' ק"ז ס"א ונלענ"ד דכוונתו למ"ש התוס' ד"ה באחריות דה"א יעכב לעצמו דהו"ל כתופס מחיים לזה כ' רש"י דכיון שלא היו בעין לא חייל שעבודו ולא נקרא תופס אע"פ שהיו בידו ודו"ק:

(שם) גמרא אא"ב למפרע הוא גובה וכו'. כ' מהרש"א אבל מטלטלין אם גבו לאו כגבו מחיים דמי ע"ש ולא ידעתי מה נ"מ במטלטלין אי הוי כגבו מחיים או לא דאפילו אי כגבו מחיים דמי וגם אפילו גבה אביהם באמת מחיים הי' נעשה לאחר מיתת אביהם מטלטלין דיתמי כמו מטלטלין שהיו שלו מעולם ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה משעבדנא וכו' ונרא' לר"י וכו' עיין במהרש"א עד דב"ח דאבוהון וכו' ר"ל לוה של אביהם וכן מ"ש אח"כ שהרי ב"ח דאבוהון וכו' כאלו ב"ח דאבוהון וכו' ר"ל לוה של אביהם ולא דק בלשונו ומ"ש אח"כ משועבדים נמי לב"ח דאבוהון ר"ל מלוה של אביהם וכ"ה לשון הגמרא והפוסקים בכ"מ דב"ח היינו המלוה אכן בעיקר דבריו תמהני דאם לא חשבינן קרקע המשועבד לאביהם רק כאלו הוא ביד אביהם ל"ל להתוספות לומר דמטלטלין אין להחשיבם כאלו הם ביד ראובן הא אפילו נחשיבם כאלו הם ביד ראובן לא עדיף מאלו היו ממש בעין ביד ראובן דחשובי אח"כ מטלטלין דיתמי גם מה שסיים המהרש"א דגובה מיניה אף מטלטלין כשאבוהון קיים משמע דאחר מיתת אביהם אינו גובה ממנו רק קרקע ולא מצאתי בשום מקום דכשבא לגבות מבע"ח של בע"ח שלו מדר' נתן לאחר מיתת בע"ח שלו שיהא חילוק בין יש לו קרקע או מטלטלין ודוקא אחר שגבו היתומים מחלקינן בין גבו מטלטלין או קרקע וכמ"ש הטור בח"מ סי' ק"ז ס"ט והנלענ"ד בכוונת התוס' דודאי לוה של הלוה שלו הוא משועבד ממש להמלוה ראשון מדאורייתא כדמשמע מכל הפוסקים בח"מ סי' פ"ו ובפרט בס"ה ובסמ"ע וש"ך בשם הפוסקים ע"ש ואין להאריך אלא דלא עדיף שעבוד שיש לבע"ח דראובן על לוה של ראובן משעבוד שיש לראובן גופי' עליו ומה שנתנם להיתומים של ראובן חשבינן לי' כאלו מכרם או נתנם להם לכך כתבו התוס' דקרקע כשהיא משועבדת לראובן חשבינן לה כאלו היא בידו כיון דאם מכרה חוזר ראובן וגובה אותה ולכך משועבדת נמי לבע"ח דראובן כן ואע"פ שמכרה לבני ראובן חוזר בע"ח דראובן וגובה אותה אבל מטלטלין אין להחשיבם כאלו הם ביד ראובן כיון דאם מכרם אין ראובן גובה אותם ה"ה בע"ח דראובן אע"ג דמיד לוה של ראובן גובה אפילו מטלטלין מ"מ עכשיו שנתנם לבני ראובן הוי כאלו מכרם וא"י לגבות מהם