גנזי יוסף פג

לשמואל ור"י דר"ש מתיר אפילו עירבו אבל לרב דלר"ש דוקא לא עירבו ע"כ רבנן בלא עירבו פליגי וצ"ל דה"פ מ"ד רבנן דוקא בעירבו פליגי וע"כ ר"ש גם בעירבו מתיר קמ"ל דרבנן גם בלא עירבו אסרו וא"כ אמרינן להיפך דר"ש דוקא בלא עירבו מתיר ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה מ"ד וכו' ומיהו מחצר לחצר וכו'. עיין במהרש"א עד וק"ק וכו' ולענ"ד נראה ליישב דלשמואל ור"י דמוקי לדר"ש גם בעירבו מ"מ רבנן אסרו גם בלא עירבו מטעם דהוי מבוי כמו קרפף וכמ"ש התוס' לקמן וא"כ אפשר לומר דמחצר לחצר דמותר לרבנן דוקא בלא עירבו ולא בעירבו דגזרו והא דאמרינן מותר לטלטלן בחצר בלא עירבו קאי משא"כ לפי ה"א זו דרבנן דוקא בעירבו פליגי ע"כ בחצר מותר קאי אעירבו ואפילו מחצר לחצר דלא גזרו ודו"ק:

(שם) ואע"ג דרבנן דג' חצרות גזרו וכו'. עיין במהרש"א ונ"ל דרצה ליישב דמה קשיא להו ואע"ג דבג' חצרות גזרו הא כבר כתבו התוס' בע"א ד"ה אמר רב דשמואל גזר בג' חצרות וכאן לא גזר וע"כ שיש איזהו סברא לומר כן וא"כ גם לרבנן אפשר לומר סברא זו לכן כתב דמ"מ יהי' סברות הפוכות ונ"ל דאין ר"ל דרבנן ור"ש יהי' סברות הפוכות דכבר כתבתי דלפי ה"א זו א"א לומר דלר"ש דוקא לא עירבו אלא ר"ל סברא דרב לר"ש לפי האמת יהי' סובר סברת ה"א זו לרבנן ותקשה לרב ממ"נ אי ס"ל דכאן שייך לגזור טפי האיך יהי' ה"א לומר דרבנן דוקא בג' חצרות גזרו וכאן לא גזרו ואי ס"ל דשם שייך לגזור טפי האיך ס"ל לפי האמת לר"ש דשם לא גזר וכאן גזר כנ"ל לפרש כוונתו אכן לענ"ד אפשר לומר דהכי קשיא להו להתוספות כיון דלפי ה"א זו גם רבנן גזרו וע"כ ס"ל שגם כאן שייך לגזור ואפ"ה לא גזרו בחצר ובג' חצרות גזרו אע"ג דהוי חצרות ודו"ק:

(דף צ"ב ע"א) ד"ה א"ד וכו' לפי הא"ד קשיא וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד נראה ליישב דלרב שם אפשר לומר דטעמא דלא מועיל חורבה לאו משום דגזר אלא דבעינן שיהא מיושב כמו שלא מועיל לדידיה בית אחד וחצר אחת ובעינן דוקא ב' בתים וב' חצרות וה"ה דלא מועיל חורבה אלא דוקא בתים וחצרות אבל ר"י דס"ל דמועיל חורבה נהי דלא בעי דוקא בתים וחצרות מיושבות מ"מ נגזור אע"כ ס"ל דלא גזרינן לכן מקשו אמאי הוי לטעמי' ודו"ק:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה אינה מתגרשת וכו' דאשה לא בעי למקני גיטא. מלשונו משמע דאלו היתה האשה חפצה להתגרש הוי אמרינן דכמאן דעומדת בגדולה דמי אלא דבע"כ לא אמרינן כן אלא אי זרק לה גט בקטנה הוי כאלו זרק לה בגדולה כיון שהגט ביד הבעל לזרקו למקום שירצה אבל אשה בקטנה וזרק הגט לגדולה כיון דהגט לאו כמאן דמנח בקטנה דמי והאשה אינה ביד הבעל להעמידה במקום שיחפוץ והיא אינה רוצה להתגרש דנימא כאלו עומדת בגדולה דמי לכן אינה מגורשת ומשמע אבל גבי מתנה אפילו עומד המקבל בקטנה והמתנה בגדולה קנה ואפשר ה"ה בגט כשמתגרשת מרצונה ומ"מ אינו מוכרח די"ל דמ"ש רש"י לא בעי הוא לאו דוקא ור"ל שלא תלי ברצונה וה"ה כשרוצה להתגרשת או במקבל מתנה לא קנו ודו"ק וצ"ע ועיין בריטב"א ואפשר דתיבת לא מיותר:

(שם) תוס' ד"ה שאלמלי וכו' שאם אין מחיצה כלל לגדולה וכו'. נ"ל שלא ניחא להו לומר שאם אין מחיצה לקטנה דא"כ לא שייך כלל לומר מחול הכרם כיון שאינו זורע סמוך לכותל ודו"ק:

(שם) ד"ה א"ל רבא וכו' שהרי רבה וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד בלא"ה א"א לגרוס לעיל רבא דלשון יתיב אביי גבייהו משמע כתלמיד לפני רבותיו ולא יתכן לומר כן דאביי לא הוי יתיב לפני רבא כתלמיד:

(דף צ"ג ע"א) רש"י ד"ה סיכך וכו'. נ"ל דהציור צ"ל כזה $ציור בספר$ (שם) תוס' ד"ה חציו וכו' והא דקא אמרינן וכו'. לכאורה אינו מובן דהא עד כאן אמרינן דלענין כלאים הוי טפי מחיצה מלענין שבת וא"כ כיון דהוי במשנתינו מחיצה לענין שבת כ"ש לענין כלאים ונ"ל דר"ל דאפשר דלענין כלאים הוי כמחיצות גמורות וכב' חצרות גמורות ודו"ק:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה במלואה וכו' עליונה עלי' אי לא מערבה וכו' כנ"ל:

(שם) תוס' ד"ה וכי קתני וכו' משום דמשמע לי' וכו' נ"ל דר"ל דלשון מערבין שנים משמע דשניהם יכולין לערב דאאחד בלבד לא שייך לשון מערבין אבל אין מערבין אפשר שפיר לפרש דאין שניהם מערבין אלא אחד בלבד דכיון דאין שניהם יכולין לערב שפיר קרי לה אין מערבין לכן כאן דשניהם יכולין לערב אחד שפיר קרי לה מערבין אחד וג"כ שפיר קתני ואין מערבין שנים דעכ"פ אין שניהם מערבין כ"א בפ"ע משא"כ ברישא דעליונה א"י לערב לא אחד ולא שנים לא שייך למתני מערבין שנים כיון דאין שניהם יכולין לערב כ"א בפ"ע כנ"ל לפרש דבריהם ודברי מהרש"א סתומים ואפשר לפרש דבריו כמ"ש ואפשר ג"כ לפרש דבריו בדרך אחר ודו"ק:

(שם) ד"ה אין מטלטלין וכו'. עיין במהרש"א ועיין בא"ח סי' שנ"ח ס"י מחלוקת הפוסקים היכי דמותר בכלי החצר אי אמרינן לגבי כלי הבית נפרצה במלואה למקום האסור ולכאורה רש"י ותוס' כאן פליגי ג"כ בהא ודו"ק:

(שם) ד"ה חייב וכו' מקום מחיצה תודה שיהי' וכו' להוכיח דתוכה חלוק וכו' כצ"ל:

(דף צ"ד ע"א) ד"ה מ"ש מרוח א' דאמר פתחא וכו' ואיירי וכו'. עיין במהרש"א עד ואי בפרוץ מרובה מרוח א' מאותן ג' מחיצות השלמים נמי לא וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה וקירויו כו' לשון קצר וכו' במקצוע מזרחית וכו'. לכאורה הול"ל מערבית כמ"ש תחלה דהיינו צד דרום של הפרצה וכ"כ לעיל מזה וצ"ל דנקיט כאן במקצוע ע"כ מודד מכותל הנשאר עומד והוא במקצוע מזרחית של הכותל הנשאר עומד ודו"ק:

(דף צ"ה ע"א) רש"י ד"ה דאורייתא וכו' דאי לאו הכי משום וכו' כצ"ל:

פרק י. (שם ע"ב) בהגהות הב"ח. שלשים בפסת יד ו' בכל אצבע וכו' כצ"ל:

(שם) רש"י ד"ה ת"ק סבר וכו' דלאו תכשיט נינהו וכו'. כ' מהרש"א דלטעמא דאיכא ב"ת מצינו למימר דת"ק נמי סבר דתכשיט הוא ע"ש ולענ"ד אפשר לומר דמיירי בלא נתכוין אלא דכיון דלאו תכשיט נינהו מסתמא הוי כמוסיף אבל אי הוי תכשיט מסתמא הוי תכשיט ולא כמוסיף. ומ"ש עוד מהרש"א דלא הל"ל לר"ג דסבר לאו זמן תפילין אלא דשרי משום דתכשיט נינהו נלענ"ד ליישב דכל כמה שאינו מוכרח לומר דס"ל שבת ז"ת הוא ניחא לי' לומר לאו ז"ת היא כדאמרינן לקמן ומאן שמעת ליה שבת זמן תפילין משמע דצריך לבקש מי שיסבור כן וה"נ ר"ל דר"ג יכול לסבור לאו זמן תפילין ובזה אפשר ליישב קו' התוס' ד"ה אי קסבר על רש"י דכיון דאפשר לו לומר דכ"ע לאו ז"ת ניחא לי' לומר כן ודו"ק:

(שם) ד"ה ור"ג סבר וכו' ב"ת ליכא וכו'. משמע דאע"ג דאינו תכשיט מ"מ כשאינו מתכוין ליכא ב"ת דלא כסברא שכתבתי לעיל מ"מ יש לקיים סברא