גנזי יוסף נ

(שם ע"ב) גמרא ושבות קרובה התירו והתנן וכו'. השתא דאסיק אדעתיה למימר ליתקע במוצאי שבת חמור להודיע שנכנס הקל צריך לומר דלא חיישינן דאדרבה מתוך התקיעה יהא נראה שהוא חמור כמ"ש התוס' ד"ה ליתקע דהיכי דהתקיעה ביום קודם שנכנס יום השני מזה נראה דיום הבא חמור וצריך להכין עצמו לקודש חמור אבל היכי דהתקיעה בלילה הוי התקיעה להודיע שהוא לילה ולא להודיע שהנכנס חמור וזה לא שייך בהקרבת חלבים שהרי ביום פשיטא שהיו החלבים קרבים ואין נ"מ מזה שהוא לילה אלא דלפ"ז ה"מ למיפרך לרב שישא מיוה"כ שחל במ"ש ליתקע דלידעי דמותר בקניבת ירק והוי שבות קרובה ולא הי' צריך לאתויי ברייתא דיו"ט ונראה דלא מצי למיפרך מיוה"כ דלא תני בה בפירוש במו"ש לא היו תוקעין ועוד דלפי מ"ש התוס' דהתקיעה היא להודיע שהוא לילה פשיטא דלא מצי למיפרך מיוה"כ דלא צריך לידע שהוא לילה שהרי גם בלילה אסור בקניבת ירק עד מן המנחה ולמעלה ולא שייך להקשות גם לרב יוסף ליתקע להודיע שהוא לילה ואסור באכילה ומלהקריב חלבי שבת לר"ע שהרי אסור מבעוד יום קצת וכ"ש ביה"ש ומבע"י לא שייך לתקוע כיון דבאמת היוצא חמור מהנכנס ודו"ק:

(שם) דשרי בשחיטה, נראה דלאו דוקא בשחיטה דה"ה בכל מלאכת אוכל נפש ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה ליתקע וכו' ולא תקעי וכו'. עיין במהרש"א עד למאי דלא אסיק אדעתיה וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה אמר ר"י וכו' לעיל כי פריך וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד אפשר לומר דרב שישא לא מחלק בין קרובה לרחוקה אלא בלהתיר אבל בלהחמיר אין חילוק וכ"מ קצת מלשון רש"י ד"ה ורב שישא שכ' לעולם דוחין וכו' ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה ולמאי באיזו קניבה אסר לן קרא. לכאורה הי' אפשר לפרש דהאי למאי הוא מלשון הברייתא ור"ל למאי מרבה קרא לאסור אילימא למלאכה ור"ל כל מלאכות כולן אלא ממאי דדחה לר' יוחנן לעולם למלאכה משמע דהאי ממאי הוא מדברי הגמרא לפרש באיזו קניבת ירק מיירי הברייתא ודו"ק:

פרק טז. (דף קט"ו ע"א) רש"י ד"ה אליבא וכו' מגילה אין בין ספרים לתפילין וכו' כצ"ל:

(שם) תוס' ד"ה לא ניתנו וכו'. עיין במהרש"א עד תרגום דמשום עת לעשות וכו' כצ"ל. והנה דברי התוס' אלו לאו ראשם סופם ולא סופם ראשם דמתחלה הקשו דאין זה בע"פ כיון שאומר באותו לשון שהם כתובים הוי קורא בכתב כמו קורא המגילה ללועזת בלעז כשכתובה בלעז ואח"כ סיימו דהא שרי וכו' ומשמע דהוי בע"פ אלא שמותר לומר תרגום בע"פ ונ"ל דצ"ל ועוד דהא וכו' ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה מגילה וכו' וא"ת א"כ תקשה מברייתא דהכא אמ"ד לעיל וכו' כצ"ל:

(שם) רש"י ד"ה תרגום שבתורה וכו' מקרא התרגום וכו'. כן הי' הגירסא הישנה בלא תי' א"נ ועיין במהרש"ל ובמהרש"א ולפי פירושו צ"ל דמ"ש רש"י תרגום שבתורה יגר שהדותא ושבנביאים כגון כדנא תימרון להון הוא לפרש מהו תרגום שבתורה ומהו תרגום שבנביאים ומ"ש אח"כ שכתבו מקרא הוא דבור בפ"ע על רישא דברייתא וקאי דוקא על תרגום שבעזרא אבל תמהני מאוד היאך אפשר לפרש כאן ששאר הס"ת נכתב כהלכתו תיפוק לי' דמצילין מפני הדליקה משום שאר כל הס"ת שנכתב כהלכתו ובפירוש פירשו בגמרא סיפא דברייתא ואצ"ל תרגום שבעזרא ושבדניאל ושבתורה דמיירי שלא נכתב כל התורה אלא דהמקשן הבין דמיירי שאין שם יותר כלום ולכן הקשה דלית בה פ"ה אותיות ומתרץ להשלים ומ"מ מיירי שאין שם יותר רק פ"ה אותיות עם תיבות יגר שהדותא וודאי גם רישא בהכי מיירי והתוס' במגילה (דף ט') לא כתבו אלא אמאי מיפסלה בהכי וכיון שרצו לומר שאין הס"ת פסול ע"כ מיירי שיש ס"ת שלימה דאל"כ פסול ועומד הוא כיון שחסר כל התורה חוץ מהנך תיבות ולא היו מקשין כלום אבל כאן ע"כ לא מיירי בהכי וכמ"ש אכן גם דברי התוס' דהתם אינם מובנים לי דמשמע מדבריהם דכשחסר מס"ת שיעור שמיפסל בהכי אינו מטמא את הידים והוא תמוה דמשנה שלימה שנינו בפ"ג דידים מ"ה ספר שנמחק ונשתייר בו פ"ה אותיות מטמא את הידים וא"כ ע"כ תרגום שכתבו עברית מיירי כשאין שם פ"ה אותיות בלא זה ופשיטא דפסול ואם כוונתם לפרש דמיירי כשס"ת שלם ומ"מ הנך תיבות אינם מטמאין את הידים וגריעי מגליונות מלבד שאין זה סברא ק"ל מ"מ מאי קשה להו מחסר ג' תיבות אפשר שגם כאן הס"ת כשר אלא אלו ג' תיבות פסולים ודו"ק וצ"ע. וגירסא שהוגה לפנינו א"נ התרגום הוא נכון יותר מהגהות מהרש"ל ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה מיתיבי' וכו'. עיין במהרש"א עד דבלה שאני. ר"ל דהך ברייתא דוקא בבלה קאמר דצריך פ"ה אותיות ולעיל מבעי לי' בנמחק או לא. נכתב יותר ולא בלה אפשר לא צריך פ"ה אותיות אבל לענין מפוזרות לא שייך לומר בלה שאני דסגי במפוזרות דאדרבה בלה קיל יותר ובעינן דלשתייר טפי ובזה נתיישבה קו' אחרונה ולא כ' לתרץ קו' ראשונות ונלענ"ד דלענין אי צריך פ"ה אותיות או לא לא מסתבר לחלק בין מכונסות למפוזרות דאי מפוזרות לא מהני גם ביותר מפ"ה אותיות לא מהני ואי מהני דמי למכונסות ואם במכונסות א"צ פ"ה אותיות גם במפוזרות א"צ והתוספות דייקו מדנקט ר"ה לשון ללקט משמע דמהני מפוזרות ומבעי ליה אי מהני פחות מפ"ה אותיות בין במכונסות ובין במפוזרות ודו"ק:

(דף קט"ז ע"א) רש"י ד"ה שבתחלת וכו' היו כתובין בגלילה כס"ת וכו' כצ"ל נ"ל:

(שם) תוס' ד"ה כך וכו' אסור לטלטלן וכו'. משמע שמפורשים דמיירי בשבת ורש"י מפרש אפילו בחול ואפשר דהא בהא תליא דבחול אין חיוב להצילן וממילא בשבת אסור לטלטלן ולהוציאן ודו"ק:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה יומא דאסתנא וכו' ורוח דרומית וכו'. כ' מהרש"א דזה אינה ראי' וכו' ע"ש ור"ל דשמא יש לו ב' שמות ומ"מ י"ל דרש"י ס"ל שיש לכל רוח שם בפ"ע וכמ"ש התוס' בגיטין שם וס"ל לרש"י דרוח מזרחית נקרא שדיא ורות דרומית שותא ודו"ק:

(שם) ד"ה תיק עם הספר ואע"פ וכו'. נ"ל דהוכרח לפרש כן דאל"כ לא הוי צורך הדיוט כלל ולא דמי להפשטת הפסח לקמן לענין פלוגתא דטלטול משמע לי' מתחלה להמקשן דטלטול תיק הספר עם הספר דמי לטלטול עור אגב בשר וכ"ש לפירש"י דמיירי שהעור מחובר בו וקצת נראה דרש"י לא גרס בגמרא מי דמי וכו' עד מי דמי התם נעשה בסים לדבר האסור ולדבר המותר וס"ל שגם לענין טלטול מאי דאמרינן מתחלה תיק הספר עם הספר היינו אע"פ שיש בתוכו מעות ועמ"ש לקמן ודו"ק:

(דף קי"ז ע"א) ד"ה מי דמי תיק הספר וכו'. נ"ב בגמרא של הב"ח וכו' ע"ש ולענ"ד א"צ להגי' ורש"י קאי על מי דמי התם נעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר וקצת נראה מכאן כמ"ש לעיל דרש"י לא גרס מי דמי קמא מדלא פירש שהבשר אסור לטלטלו וכו' על מי דמי קמא ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה התם וכו' דא"כ וכו'. עיין במהרש"א עד דא"כ וכו' אגב בשר מאי טלטול עור אגב בשר שייך וכו' כצ"ל. ואע"ג דאפשר לומר דהיינו דמשני אח"כ התם נעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר הכא כולו נעשה בסיס לדבר האסור ור"ל שגם הבשר אסור בטלטול מ"מ דקרי עלי' מה קרי עלי' אחר שכבר שני לי' לעיל שהבשר גופי' אסור בטלטול ודו"ק: