גנזי יוסף מט

עוד ומה שלא נטיר עד אחר יד לגיגית נ"ל שבא להורות שיד לגיגית אפילו לפירוש ב' מיירי קודם נטילת שחרית וכמ"ש הט"ז סי' ד' ס"ק ד' ולכן חזר לפרש קודם נטילת שחרית להורות לנו דבכאן דוקא הוא מה דלא הוי ידענא אי הוי נטיר ממה שמפרש גבי פי טבעת עד אחר גיגית דהא נטיר עד לבסוף ודוקא לפי' א' ודו"ק:

(דף ק"ט ע"א) תוס' ד"ה עלין וכו' ועוד וכו'. הכי פסיקא להו דגרגירא מאכל בריאים הוא ולא פסיקא להו כן בעלין וכוסברתא וכשות לכן לא הקשו אלא מגרגירא א"נ אפשר לומר דבעלין וכוסברתא וכשות יכול להיות דאין בו משום רפואה משום דמאכל בריאים הוא אבל לא ידעתי מנ"ל דרב ששת אוסר בשבת דלמא דרכי רפואה קמ"ל ואה"נ דמותר גם בשבת משום דמאכל בריאים הוא וצ"ל דמשמע לי' דמשום שבת קאמר מ"מ י"ל דרש"י מפרש לה דדרכי רפואה קמ"ל ודו"ק:

(דף ק"י ע"א) ד"ה וליתי אגנא וכו' וי"ל וכו'. עיין במהרש"א עד דאמר התם בפרק בתרא דע"א וכו' וצ"ל וכו' ע"ש מבואר מדבריו דלפי תירוץ זה מיירי (בדף ל') משחליים העשוי מגריסין וס"ל להתוס' דהכא דלא משום שרגילין ליתן בו חומץ קרוי שחליים דא"כ לא הי' קרוי שחליים אלא אחר נתינת החומץ וכמ"ש התוס' שם (בדף ל' ע"ב) ד"ה השחליים אבל התוס' דהכא ס"ל דמטעם אחר נקרא שחליים וגם קודם נתינת החומץ נקרא כן ואע"ג דמבואר בסוגיא שם דמיירי עם חומץ מ"מ נקרא שחליים קודם נתינת החומץ ומשמע מדברי המהרש"א שלא גרס בתוס' שלנו מה שהוגה בפנים בדפוס נותנים חומץ לתוך גריסין אלא דמיירי בלא חומץ ודו"ק:

(שם) גמרא שהם דוקרים את המרה. נ"ל שהפרש נקרא כן או בני מעים להוציא הפרש ודו"ק:

(שם) מן שני דקלים מאי מי דקלים. נ"ב גי' הב"ח וכו'. ולכאורה גי' שבפנים נראה יותר והוא גי' מהר"ם ע"ש:

(שם) רש"י ד"ה רב יוסף וכו' וע"ש וכו'. נ"ל דלרב יוסף לא ניחא מ"ש לעיל בגמרא שדוקרים את המרה משום דרפי קמיט ליה לכן פי' שדוקרים את החולי בין לדקמיט ובין לדרפי ודו"ק:

(שם) ד"ה לזבה תלתא וכו' ואזיל ואי לא וכו' כולהו וכו' נ"ל שהכל ד"א ודו"ק:

(שם ע"ב) גמרא מוניני דמקמצי. נ"ב בשם הערוך והוא ט"ס וקאי על מוניני דנקירי וצ"ל כלומר מנוקרים וע"ש בערוך:

(דף קי"א ע"א) תוס' ד"ה אלא בזקן וכו' דזקנה לאו סירוס הוא. ר"ל וכיון דאינו מוליד ואין לנו לימוד שאסור לסרסו מותר לסרסו ודו"ק:

(שם) ד"ה לא ס"ד וכו' וא"ת ולוקי וכו'. עיין במהרש"א עד וי"ל וכו' ע"ש ולענ"ד צ"ע בזה דלא מצאתי בשום מקום גבי כלים טבילה בזמנה מצוה וקושייתו נלענ"ד לתרץ דמ"מ טעמא דאדם נראה כמיקר לא קאי לפ"ז דאדם בלא"ה מותר משום טבילה בזמנה מצוה והוי ג"כ תרתי טעמי חדא דאדם נראה כמיקר ועוד טעמא דהואיל וע"כ רבא גופיה אמר אדם נראה כמיקר דאל"כ לא שייך מימרא דהואיל והנך תרתי לא חשיב חדא דיכול להיות נראה כמיקר ויוה"כ אסור ודו"ק:

(שם) וא"ת דתניא וכו'. לכאורה קושיא זו דוקא לפי מ"ש לעיל דאפילו אי טבילה בזמנה לאו מצוה טובלין ביוה"כ משמע להו דברייתא זו נמי אתיא גם למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה אבל למ"ד טבילה בזמנה מצוה אע"ג דאין תועלת לו בטבילה זו שלא נטהר עד אחר ההזאה שיעשה למחר מ"מ טובל ביוה"כ משום טבילה בזמנה אכן במגילה (דף כ' ע"א) כתבו התוס' ואם תפרש שהזה מאתמול אין זו טבילה בזמנה משמע שהקשו גם למ"ד דטעמא דדחיא יוה"כ הוא משום טבילה בזמנה גם מהרש"א כ' לקמן דמוקמינן הך ברייתא ביומא שם כמ"ד טבילה בזמנה מצוה לכן נ"ל שגם למ"ד טבילה בזמנה מצוה מקשו דכיון שאין תועלת לו בטבילה זו לא הוי טבילה כלל ולא שייך טבילה בזמנה ולכן כתבו אח"כ וליכא למימר שתועיל לו וכו' ר"ל וכיון שתועיל שיוכל להזות למחר הוי טבילה ואע"פ שיכול לטבול למחר מ"מ כיון דשם טבילה עליו יכול לטבול ביוה"כ משום טבילה בזמנה. והנה בברייתא שם סיים ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה א"צ לטבול ואמרינן דת"ק ס"ל טבילה בזמנה מצוה ור"י ס"ל טבילה בזמנה לאו מצוה ונ"ל דהתוס' דהכא ס"ל שגם למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה מותר לטבול ור"י לא אמר אלא דא"צ לטבול כמ"ש התוס' לקמן (דף קכ"א) ולכן ניחא להו כאן בפשיטות בטבילה דלאחר הזאה דהזאה היתה מאתמול ואע"ג דלא הוי טבילה בזמנה מ"מ כיון דטבילה הוא מותר לטבול אבל במגילה ס"ל להתוס' דהטעם דמותר לטבול ביוה"כ משום דטבילה בזמנה מצוה וצ"ל לדידהו דלר"י נמי קודם המנחה הוי הטבילה מצוה ולכן כתבו שם בקושייתם היאך מותר לטבול ביוה"כ אי משום טבילה בזמנה מצוה וכו' וכאן לא כתבו דברים אלו ולכן לא ניחא להו שם תירוצם בטבילה שלאחר ההזאה הא לא הוי טבילה בזמנה והוצרכו לתרץ שקבלו ההזאה ביוה"כ מקטן או בשוגג או שעבר והזה ומהרש"ל דחק לפרש דברי התוס' שלנו ע"פ התוס' דמגילה גם מהרש"א כ' על מ"ש התוס' וליכא למימר שתועיל טבילה שיוכל להזות למחר ומ"מ יכול לטבול משום טבילה בזמנה מצוה ע"ש והנלענ"ד כתבתי ודו"ק. והנה מחלוקת ת"ק ור"י דיומא הוא ממש מחלוקת ת"ק ור"י דלקמן (דף קכ"א) ומ"מ הביאו מיומא שמפורש שם דרישא מיירי ביוה"כ ע"ש:

פרק טו. (שם ע"ב) גמרא עניבה לר"מ מאי וכו'. משמע דלרבנן פשיטא לי' ומבואר בדברי התוס' דלרבנן עניבה לאו קשירה הוא וצ"ל דלרבנן דתליא אי הוי של קיימא פשיטא דעניבה לא הוי של קיימא אבל לר"מ משמע ליה דלא תלי כלל בשל קיימא או לא ודו"ק:

(דף קי"ב ע"א) רש"י ד"ה מ"ש מדר"י דשרא לי' ר' אבהו לנועלו ע"י גמי כצ"ל נ"ל:

(שם) ד"ה א"ל מדקא וכו' לקמן מפרש לה כצ"ל:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה סנדל וכו' ואגב וכו'. עיין במהרש"א עד דאפ"ה טהור וכו' כצ"ל. והנה לכאורה מדברי התוס' אין הכרח כ"כ די"ל דלא כתבו ואגב אלא לפירושם דא"צ לומר דנקיט לרבותא אבל לפירש"י דנקט ברישא לרבותא ה"ה בסיפא ודו"ק:

(שם) ד"ה אבל וכו' אלא ע"כ אחר שנטלה הראשונה וכו'. עיין במהרש"א עד גם אחר שנתקנה הראשונה וכו' נמי אחר שנתקנה הראשונה וכו' כצ"ל נ"ל:

(דף קי"ג ע"א) גמרא אר"ח בר אשי אמר רב מביא וכו'. עיין במהרש"א ואין דבריו מובנים לי ולא ידעתי לפרשם ובס"פ במה מדליקין לא מצאתי מזה כלום ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה מותר לטלטלן לשני הקנים לתשמיש אחר וכו' ולא הוי מלאכתן לאיסור ובד"ה מהו וכו' והו"ל דבר שמלאכתו לאיסור. ע"ל (דף קכ"ג ע"ב ודף קכ"ד ע"א) דכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לתשמיש היתר וצ"ל דמ"ש רש"י ולא הוי מלאכתן לאיסור ר"ל דלא מקפיד עליהן שלא להשתמש בהם בשום דבר אחר ולא הוי מלאכתן דוקא לאיסור כמו יתד של מחרישה וכדומה דאמרינן התם דכיון דקפיד עלייהו אסור לטלטלן כלל וכן מ"ש בד"ה מהו ג"כ ר"ל דכיון דלא חזי לתשמיש אחרינא הו"ל דבר שמלאכתו לאיסור דוקא כיתד של מחרישה ודו"ק:

(דף קי"ד ע"א) תוס' ד"ה דאפילו וכו' ור"י מפרש וכו'. עיין מ"ש בעזה"י בחידושי לא"ח סי' קל"ו: