גנזי יוסף נא

(שם) רש"י ד"ה כדאמרינן מעיקרא וכו' וליכא שהות וכו'. עיין במהרש"א ונ"ל שיש ט"ס בדבריו וצ"ל אגב ספר וליכא לאקשויי וכו' גבי טלטול דשאני גבי טלטול דאינו אלא וכו' כנ"ל להגי' ואע"ג דלעיל בתוס' ד"ה מי דמי כ' דגבי עור ובשר גם גבי טלטול ליכא למימר סברא דמצי למשדינהו היינו מתחלה לא הוי ס"ל סברא דמצי למשדינהו גבי עור ובשר אבל השתא דמסיק דאי לא מצי למשדי אפילו היכי שנעשה בסיס לאיסור גרידא מותר לטלטל וא"כ א"א לתרץ כמו שמתרץ לעיל הכא כולו נעשה בסיס לאיסור וע"כ גם גבי טלטול עור ובשר צריך טעמא דמצי למשדינהו וכמ"ש התוס' ד"ה אדהכי וע"כ כיון שנעשה בסיס לאיסור גרידא ליכא למשרי בעור ובשר משום דלא מצי למשדינהו כיון שאינו אלא משום שלא יתלכלך הבשר ולא שרינן אלא היכי דלא מצי למשדינהו כלל ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה ועוד וכו' ואדמפלגי וכו'. עיין במהרש"א עד וכן פירש"י במתניתין ר"ל בריש פרקין ד"ה מצילין ע"ש ולענ"ד אינו מוכרח די"ל מ"ש רש"י שם וחסרון עירוב ר"ל שחסר לחי א' וכאוקימתא דרב אשי ודו"ק:

(שם) ד"ה אלא וכו' ומשני אביי וכו'. נראה דגירסתם הי' אלא אמר אביי ולא רב אשי:

(שם ע"ב) ד"ה הציל וכו' ביו"ט של פסח וכו'. כ"ה ג"כ לשון הרא"ש ונ"ל דלאו דוקא של פסח דה"ה שאר יו"ט ואפשר דמעשה כך היה שהערימו בפסח לאפות לשאר ימים ואסר ר"י וכן הרשב"א והריטב"א בחידושיהם והר"ן הביאו בשם התוס' יו"ט סתם ע"ש:

(דף קי"ח ע"א) ד"ה והא דתנן וכו' וא"כ תקשה וכו'. עיין במהרש"א עד בתענית כדפריך לעיל וכו' כצ"ל:

(שם) המתרץ הי' סבור וכו'. עיין במהרש"א עד דלא ידע דאוכלה וכו' כצ"ל. ולפי דברי מהרש"א נצטרך לומר דהא דמתרץ דאיכא סעודה בהדיה ר"ל שהסעודה שידענו דאיכא בהדי' יאכל בשבת ודו"ק:

(דף קי"ט ע"א) רש"י ד"ה תריסר עיליתא וכו' נ"ל דצ"ל תליסר וכמו שהוא בגמרא וכמ"ש רש"י אח"כ:

(דף ק"כ ע"א) רש"י ד"ה אטעייה וכו' הוא כופל ומטפטף וכו'. נ"ב צ"ל ומטלטל רש"א ואינו מובן והמעיין במהרש"א יראה שלא הגי' כלום ולא כ' כצ"ל וגם אח"כ כ' בכופל ומטפטף אלא שיש ט"ס בריש דברי המהרש"א וצ"ל ומטפטף. ובעיקר קו' מהרש"א נ"ל דס"ל להגמרא דאיבעי דר"ה ברי' דר"י אי כבא לקפל דמי אינו משום מה שטורח בביתו לאסוף ולכנוס דבבית יכול לעשות מה שרוצה אלא משום שמשאה גדול להוציא ול"ד לסל מלא ככרות שהוא אינו עושה פעולה לזה שיהא משאה כבד משא"כ קיפל והניח שהוא עושה פעולה להכביד המשאוי וזהו כוונת רש"י מ"ש הואיל וטורח לאסוף ולכנוס ר"ל הואיל וע"י טרחתו מכביד המשאוי וא"כ דמי ממש לאוחז הכלי עד שמטפטף לתוכו הרבה ויכול להוציא קודם שיש בתוכו הרבה או אפשר דמה שאוחז הכלי שיטפטף לתוכו דמי לטורח לאסוף ולכנוס. ומ"ש מהרש"א ממ"ש התוס' (דף קי"ז ע"ב) בשם ר"ת דבטיף טיף מותר לענ"ד לק"מ דהתם לא נשבר החביות ואינו בהול וכאן מיירי בחביות שנשברה ומ"מ יורד לתוך הכלי מעט מעט ודו"ק:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה פותח וכו' ומתרחק השמן וכו'. עיין במהרש"א עד וק"ק וכו' ולענ"ד נ' לתרץ קצת דזה שאמר בברייתא ואם כבתה כבתה היינו כבתה ממש דלפעמים כבתה ע"י נדנוד הדלת אלא פשיטא דלא הוי פסיק רישי' ולא הי' צריך הברייתא להשמיענו אלא דלא הוי פסיק רישי' משום קירוב וריחוק השמן לנר וע"כ מיירי בדולק ועל כן לייט רב ואגב סיים ואם כבתה כבתה אע"פ שפשוט הוא ודו"ק:

(שם) ועוד דא"כ וכו'. עיין במהרש"א עד כדאמר בסמוך גבי מדורה. לכאורה הי' אפשר לתרץ כמו שמתרץ גבי מדורה לעולם ברוח מצויה ומ"ס גזרינן ומ"ס לא גזרינן אלא דאם הי' רב לייט משום דגזר רוח מצוי' אטו שאינו מצויה לא הי' רב יהודה תלמידו מתיר וע"כ נקט אחורי הדלת ומיירי ברוח שאינה מצויה וס"ל לברייתא דאחורי הדלת אפילו שאינה מצויה לאו פ"ר הוא ורב ס"ל דהוי פ"ר ודו"ק. ע"ש וי"ל דודאי וכו' נ"ל דר"ל ומיירי שפיר ברוח מצויה ואפ"ה לגבי נר ס"ל לרב דהוי פ"ר אבל אין סברא לומר ברוח שא"מ דהוי פ"ר לגבי מדורה יסבור הברייתא דגבי נר לא הוי פ"ר דנראה דמה דהוי פ"ר במדורה כ"ש דהוי פ"ר בנר ודו"ק:

(דף קכ"א ע"א) ד"ה ר' יוסי וכו'. עיין במהרש"א עד דפליגי כלל בנעילה התם וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה נהרגין בשבת אפילו אין רצין אחריו. נדפס בין חצאי עיגול ולענ"ד אין למחקן וקאי על חמשה נהרגין בשבת ובא לפרש טעמא דנשתנו אלו משאר מזיקין דנהרגין אפילו אין רצין אחריו ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה ברצין וכו'. עיין במהרש"א עד דלא מסתבר דפליגי ר"י ור"ש וכו'. ר"ל דאי נימא דריב"ל דס"ל כר"ש מחלק בין רצין לשאין רצין ע"כ ס"ל דברצין איכא פ"נ דאל"כ לא שייך לחלק בינייהו אבל אי נימא דריב"ל מיירי באין רצין ס"ל דאפילו בלא פ"נ מותר ודו"ק:

(דף קכ"ב ע"א) ד"ה משקה וכו' מיהו לענין אותו ישראל וכו'. עיין במהרש"א עד דהכא גבי מים בכרמלית וכו' וה"ה שהי' יכול להקשות מרה"ר דהא השתא קיימינן דלענין אותו ישראל עצמו אין חילוק בין אד"א לדרבנן אלא דעדיפא לי' להקשות מכרמלית אפילו נימא כפי' ב' של מהרש"ל שיש חילוק בין אד"א לדרבנן. ע"ש דר"י לא ס"ל וכו' ר"ל דר"י ס"ל דבאדם ג"כ לא שייך דאפשר לטפס דקשה לו לטפס וצ"ל גם לפיר"ת דפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו כיון שכבר היו בתוך התחום כיון שהי' יכול לעכבם בתוך התחום ולא יוציאם חוץ לתחום כלל נקרא אין לו תועלת במה שהביאם לתוך התחום אבל כשלא היו בתוך התחום והביאם לתוך התחום אסורים למי שהובאו בשבילו שיש לו תועלת במה שהביאם ואדם לפיר"ת שיכול לטפס דמי לפירות שהיו בתוך התחום וחזרו ולפיר"י דקשה לו לטפס דמי לפירות שלא היו בתוך התחום והובאו דבדרבנן מותרין לישראל אחר ולא לאותו ישראל ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה אימא הואיל וכו' וטעמא לאו וכו'. משמע שאינו מגיה הברייתא למחוק ושלא בפנינו אלא דאפ"ה הטעם הוא הואיל ועשאו ומ"ש ושלא בפנינו אינו לטעם אלא מעשה כך הי' ודו"ק:

פרק יז. (שם ע"ב) רש"י ד"ה ה"ק וכו' או בחול וכו'. כ' מהרש"א שלא הי' גורס בגמרא בחול ע"ש ולענ"ד אין זה מוכרח דאפשר לומר דגריס לי' ומפורש דלאו דוקא בחול קאמר אלא לאפוקי מסברת המקשן דהרבותא הוא דוקא בשבת אלא גם בחול הוי רבותא דנתפרקו ודו"ק:

שם) ד"ה נוטלין וכו' בשבת מהציר שלהן כצ"ל נ"ל וכ"ה בהר"ן:

(שם) גמרא חדא דנוטלין קתני כצ"ל נ"ל ועיין בתוס':

(דף קכ"ג ע"א) תוס' ד"ה האי פוגלא וכו'. עיין במהר"ם עד במניח מ"ט דמאן דשרי וכו' כצ"ל:

(שם) גמרא ילמדנו רבינו וכו'. משמע דמיבעי לי' אי הוי כלי או לא וא"כ צריך ביאור מה שפשט לי' ממחט של יד ליטול בה את הקוץ דמחט שלימה ודאי כלי היא אלא דהוי כלי שמלאכתו לאיסור ומותר לטלטלו לצורך גופו ואין זה ראי' לניטול חררה או עוקצה דשמא